וועידת שארם היא עובדה קיימת וכבר מאחורינו ומה שנשאר לראות ולקוות שתצמיח את הפירות אליהם התכוונו הנואמים בטקס. במסגרת ההכנות וההבנות בין הצדדים ישראל מציעה שחרור 900 אסירים שלא כוללים אסירים עם מה שקרוי "דם על הידיים" - לאמור: אלה שהשתתפו פיזית בפיגועים ורצח ישראלים או נטלו חלק פעיל או פיקדו על חוליות רצח וחבלה. תחילת השיחרור של 500 הראשונים תחל כנראה ביום ראשון.
שחרור אסירים, היתה דרישה כמעט אולטימטיבית, בכל המסגרות של מפגש הפלשתינים והשלטונות הישראליים ובכל המגעים להסדרים מלאים או חלקיים שנעשו בעבר או עמדו לדיון. במקרים רבים אכן נענתה ישראל לדרישות אלה - ואכן בהסדרים שונים שהיו בעבר, שרובם אגב לא צלחו, הם היו מלווים בשחרור אסירים - שהיא נקודה רגישה אצל הפלשתינים.
כדאי להזכיר, שגם בעבר שוחררו, בשל לחץ הנסיבות והאירועים, אסירים עם "דם על הידיים" במקרים של החזרת שבויים, חטופים או גופות חיילים שנחטפו ונהרגו על-ידי חיזבללה/סוריה החמאס והג'יהאד.
ישראל התחייבה לשחרר את הרוצח הנתעב מנהריה, קונטאר - תמורת מידע ממשי על הנווט רון ארד שעדיין לא הגיע - אך ההצעה בעינה עומדת לביצוע.
כלומר: שחרור רוצחים כבר נעשה וכנראה יעשה גם בעתיד. אבל הדבר צריך להיות עבור מטרה נעלה, שעליה הממשלה מחליטה ושהציבור נותן ברובו את הסכמתו לכך - מתוך הבנה למטרות המהלך תוך התחשבות בכאב המשפחות השכולות.
וכדי שההסכמה תהיה מקובלת לא רק על נושאי התפקידים ומנהלי המו"מ - המטרה והיעוד של המהלך צריכים לגבור ולהעצים את האירוע הלאומי על חשבון הכאב והצער.
שחרור האסירים המוצע על-ידי שרון לאבו-מאזן הוא בשלב זה כמחווה לרצון טוב, כניסיון לחזק ולייצב את משטרו - ומעל לכל אלה גילוי של רצון לקידום המו"מ והיחסים עם ארה"ב כספונסר לתהליך ומובראק והמלך עבדללא - כשחקנים ראשיים באופרה החדשה הנכתבת באיזור. חידוש יחסים דיפלומטיים עם מצרים וירדן - על-ידי שליחת שגרירים לישראל אחרי כמה שנות ניתוק - הם מהלכים שאסור לזלזל בהם ובוודאי לא לוותר עליהם.
גם אם שרון יצטרך להתגמש בשחרור מספר אסירים כבדים או מחוות מדיניות וביטחוניות שידרשו על-ידי מצרים וירדן. צודקים אלה הטוענים - שהסכמי "אוסלו" היו כישלון מוחץ - וספיחיו נמשכים עד ימינו אלה, בצורת קרבנות שווא, פיגועים, אי שקט, אי יציבות ויש חשש שגם ההסדרים המדוברים כעת לקראת וועידת שארם - יהיו דומים בתוצאותיהם לאוסלו.
יתכן, אסור לפסול אפשרות זו - אך מאידך אסור לפסול גם את האפשרות האחרת שאולי תהיה התקדמות, יהיה שונה או פריצת דרך חיובית ואיך נדע אם לא נעשה מאמץ לבדוק גם את האופציות החדשות.
יש רבים, מבין המומחים והפרשנים, שנכשלו לא פעם בעבר, שטוענים שבעידן "אחרי עראפת" יש סיכוי גבוהה יותר להצלחה. יש רצון והתחייבות של ארה"ב, באמצעות הגב' קונדוליסה רייס, שרת החוץ האנרגטית והקשוחה, לקידום התהליך במזרח התיכון - ורצון עז להביא הישגים לבוש בקדנציה השניה שלו כנשיא, והקדנציה הראשונה שלה כשרת חוץ.
לדעתי הצנועה, שחרור מספר קטן של אסירים כבדים שעברו את גיל 70, שלפני הסכמי אוסלו, כמחווה אישית לאבו-מאזן אפשרית, אם אכן יהיה בכך, כדי לקדם את התהליך או ההסכם. אבל אך ורק כקלף מיקוח אחרון - וכמחווה הומניטארי.
לגבי יתר האסירים הכבדים - יש לומר לפלשתינים ולמתווכים למיניהם כולל ארה"ב - שלא ישוחררו ולא ידונו בעניינים עד עבור 10 שנים מיום ההסכם או ההסדר ועד שלא נראה פירות מעשיים וחיוביים מההסדרים הנחתמים - בצורת שקט, רגיעה ושליטה פוליטית ביטחונית של הרשות הפלשתינית ברצועת עזה וביהודה ושומרון ובעיקר שליטה על החמאס והג'יהאד.
אנשים שהם גם מחבלים, גם רוצחים וגם דמויות פוליטיות משפיעות כמו מרואן ברגותי שנשפט ל-3 מאסרי עולם על פיגועים ורצח ישראליים, יצטרכו לחכות לזמנים טובים ושקטים יותר - תוך צבירת שנות כלא בישראל עד הגיעם לגיל פרישה. גם אם אנחנו סקפטיים ולא מאמינים ולא רגשניים ומכירים את שכנינו ומעלליהם - אסור לוותר על כל ניסיון ופתח להסדר, למען עצמנו והדור הבא.
______________________________________
הכותב הוא עורך-דין, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות.