ישנם ביננו כאלו, שתכנית העקירה עשתה רק טוב לקריירה הפוליטית שלהם. אחת הדוגמאות הבולטות ביותר היא הגברת ציפי לבני, שרת המשפטים. עד לפני זמן לא רב, היא הייתה, מה שהעיתונאי השמאלני אמנון אברמוביץ נוהג לכנות "חבר כנסת מהדרגה השנייה והשלישית". כלומר, חבר כנסת עם קריירה פוליטית חיוורת, שלרוב הציבור לא ברור ממש מהו פועלו או תפישת עולמו.
אבל בחודשים האחרונים הגברת הזו עברה שידרוג רציני, והיא כיום מתראיינת תחת כל עץ רענן. הבעיה היא, שהאמירות שלה מדיפות ריח לא נעים של תאוות כוח בלתי מרוסנת, תכונה שרובנו לא הכרנו בה עד היום.
לא כל כך מדובר כאן בתפקיד שהיא נושאת, כמו בפרץ היצירתיות שאחז באישה הזו מאז שמונתה לשרת המשפטים, באנרגיות הבלתי נדלות שלה, ובהתלהבות להמציא "תוכניות חדשות" לבקרים. לא ברור מהיכן זה הגיע, אבל מה שמפחיד כאן זו התחושה שהיא עושה זאת לא רק בתוקף תפקידה, אלא משהו שהוא הרבה מעבר לכך.
כשהיא מטיפה לנו בכלי התקשורת על "התבטאויות אנשי ימין" היא עוטה על עצמה טון נוזף והבעת פנים חמורה. כמו מורה בבי"ס יסודי הנוזפת בפינה בתלמיד סורר. חסר רק שתנופף בתוכחה אצבע אל מול אפינו.
אני מצטער, אבל גם להיתממות, לציניות ולעזות המצח צריך לפעמים לשים גבול. הגברת לבני נוסעת כיום בוולוו ויושבת בכורסת עור משובחת לא בגלל דיעותיה הפוליטיות. ההיפך הוא הנכון. היא נמצאת שם משום שבשנת 2003 היא הייתה שותפה למצגת שיקרית לגבי תכנית מדינית ופוליטית. היא נמצאת שם משום שמיליון איש האמינו למצגת השיקרית הזו, ונתנו לה את תמיכתם הפוליטית. זה כל הסיפור. כל השאר זה פרשנויות וקצת קוסמטיקה.
כמשפטנית, הגברת לבני חייבת הייתה לדעת את המשמעות של מצגת שקרית. אילו הייתה עורכת מצגת כזו בעולם העסקים ומטעה מיליון משקיעים, היא כבר הייתה עומדת כיום בפני תביעות אזרחיות ופליליות, ולא מן הנמנע שאפילו הייתה יושבת בכלא. בעולם הפוליטי, יש כניראה יותר סלחנות כלפי אנשים ששיקרו. אבל הונאה פוליטית כה בוטה, ובסדר גודל כה מהותי - זה עוד לא קרה בהיסטוריה של מדינת ישראל.
כאשר האישה החצופה הזו מביעה תרעומת על התבטאויות חריפות מצד אנשי ימין, היא בעצם מנסה לומר, שאין לה שום מושג מה היה חלקה או מה האחריות האישית שלה במה שהתרחש כאן. היא מנסה לומר, שלקורבנות המצגת השקרית שלה, אין זכות ממשית להשמיע קולות מחאה.
גדודי הפרקליטים העומדים כיום לפקודתה של הגברת לבני, ויחידות הקומנדו המיוחדות הממתינות לבצע סיכול משפטי ממוקד על-פי הנפת אצבע שלה, הם תסמינים של שכרון כוח חמור שאחז בגברת הזו. גם בשנות ה-50 בארה"ב היה פקיד עם שכרון כוח שהצליח להכניס מדינה שלמה לטירוף מערכות, ועל שמו נקראת תופעת המקארתיזם. יש לקוות, שכמו תופעת המקארתיזם, גם תופעת הלִבְניזם תהפוך רק לאפיזודה חולפת בחיינו.
