המאבק על ההינתקות, שהיה עד עתה יותר ציבורי, כללי, מעין התקוממות פוליטית של ציבור המתיישבים ותומכיהם עובר שלב, משנה פאזה ונכנס להליך יותר מעשי.
כשלב הכנת הקרקע, ניתן לראות בצווים של אלופי הפיקוד מרכז ודרום - האוסרים על אזרחים ישראליים להעתיק את מקום מגוריהם לישובים המיועדים לפינוי ביש"ע ובגוש קטיף. בסמכות האלופים להוציא גם צווים שיכריזו על אזורים אלה "כשטח צבאי סגור" שאין נכנס אליו ואין יוצא ממנו, אלא באישורים של המפקד הצבאי שינתנו לתושבי הקבע הוותיקים בלבד.
הניסיון להציף את הישובים הנ"ל, "בתושבים פיקטיביים", לא יאושרו על-ידי שלטונות צה"ל ולא על-ידי משרד הפנים, בהתאם לסמכויותיהם ובהתאם לחוק.
אלופי הפיקודים, סמכותם נובעת מהיותם שולטים בפועל בשטחים שהם מחוץ לגבולות הקו הירוק, שהם בשליטת צה"ל ובאחריותו - ומהצווים של מפקד האזורים הנשלטים על-ידי צה"ל - שהוא למעשה הריבון בשטח.
צווים אלה, הוצאו כחוק ובהתאם למשפט הבינלאומי עם כניסת צה"ל לאזורים המוחזקים על ידיו, בשנת 1967 ומאז, הוספו, שונו בהתאם לצורך אך בבסיסם הם מושתתים על אותו בסיס משפטי פנימי ובינלאומי שהוכר גם על-ידי בג"צ. ומאחר ושטחים אלה, מעולם לא סופחו כדין, למדינת ישראל, אלא נמצאים בשליטת צה"ל ממשית או "לוחמתית" - הדין הקובע הוא צווי המושל, המכסים את כל האספקטים השלטוניים של הממשל.
באשר למשרד הפנים - גם כאן הטענה שלא ניתן למנוע מאזרח ישראלי, לשנות כתובת ולנוע עם משפחתו בצורה חופשית ממקום למקום, אינו מבוסס.
לפי החוק, משרד הפנים אמנם לא יכול להתנגד לשינוי כתובת מגורים, בתוך גבולות ישראל אך מאחר ומדובר בישובים שהם מחוץ לגבולות המדינה - יש לה בהחלט שיקול דעת אם לאשר את השינוי. יתירה מזאת, אם הסיבה לשינוי כתובת היא "פיקטיבית" וכל מטרתה לגרום לשיבושים בביצוע החלטות הממשלה והשינויים יכולים לגרום לפגיעה בשלום הציבור ובמהלך החיים הסדירים יש סמכות למשרד הפנים, לסרב לבקשות.
בשתי הנקודות האלה - אין כל סיכוי, שפנייה לבג"צ תביא תועלת ממשית וגם לא תביא לעיכוב בתהליכים ובמהלכי הממשלה. במקביל להוצאת הצווים של אלופי הפיקוד הודיעו ח"כ פרופ' אלדד וח"כ (תא"ל מ') אפי איתם על רצונם לעבור לגור בישובי גוש קטיף ויש"ע.
התקשורת עשתה מהצהרות אלה חגיגה של ממש, הרבה מעבר לחשיבותה המעשית והגזימה בחשיבות המהלך - שהוא בעיקרו הצהרתי ותקשורתי ללא השפעה מעשית מינימלית.
הח"כים אלדד ואיתם, נהנים מחוק חסינות חברי הכנסת המאפשר להם תנועה וכניסה חופשית לכל המקומות בגבולות ישראל, פרט למקומות שיש לדעת גורמי הביטחון סכנה ממשית פיזית לביטחונם או לביטחון המדינה.
מאחר והח"כים הנ"ל, מייצגים ומזדהים עם תושבי ההתנחלויות, הם בהחלט זכאים להיכנס ולצאת ואפילו לגור בקרב בוחריהם וחוק חסינות חברי הכנסת - נותן להם את המטריה המשפטית החוקית.
הבעיה אינה שניים או חמישה ח"כים, שיעברו להתנחלויות, אולי אפילו המצב ראוי וכדאי כדי למתן, ולרסן את הקיצוניים שבין המתנחלים.
הצווים באים למנוע את הצפת האזור "במתיישבים לרגע" רק לצורך הפרעה להינתקות - ולכן מעשיהם של ח"כ זה או אחר הוא לצורכי כותרת עיתונאית בלבד.
על הממשלה להתחיל במהלכים אופרטיביים כבר מעכשיו, כמו סגירת האזור, מניעת הסתננות יהודית לישובים למניעת ההינתקות ובעיקר, פעולות מנע נגד קיצוניים, שבוודאי ירצו לנצל את ההזדמנות "שבין הערביים" או התקופה האפורה עד לשלב הביצוע להתבסס ולהתכונן למאבק אלים.
במסגרת פעולות אלה - יש לכלול גם את כל הניסיונות לחסימת כבישים ומרכזים אחרים בנוסח חסימת "כביש אילון". חסימת כבישים, שיבושי תנועה, מאורגנים ומתוזמנים יש למנוע ביד קשה ובעונשים מרתיעים והחוק שדן בחסימת עורקי תעבורה מאפשר זאת.
להזכיר, כי במהומות אוקטובר, כאשר נחסמו הכבישים בוודי ערה ולאורך צירים נוספים, המשטרה הגיבה ביד רמה ובעונשים מרתיעים וכך מומלץ לעשות גם אם חוסמי הימין והמתנחלים.
צריך להבהיר היטב - הפגנות, התנגדות במסגרת החוק, כמו כנסים המוניים, שרשרת אנושית, עצרות יום ולילה, צעדות מאושרות הן לגיטימיות ולפעמים אף רצויות - ובעיקר המאבק צריך להיעשות בכנסת - שהיא הריבון ומייצג העם על כל מגזריו ומפלגותיו - ומצד אחר יש לקבל את החלטותיה - כמקובל וכראוי במדינה דמוקרטית.
__________________
הכותב הוא עורך-דין, בעל תואר שני במשפטים, המתמחה במשפט פלילי, צבאי וציבורי, והיה בעבר פרקליט צבאי, יועץ משפטי, שופט צבאי בדרגת סא"ל, סגן פרקליט מחוז ומשנה ליועץ המשפטי של מועצת העתונות