קודם בדיחה:
אי-שם ברחבי ברה"מ עמד מוישה רבינוביץ' מול מבטו החודר של הפוליטרוק איבנוב.
- האם אי-פעם סטית מקו המפלגה, חבר רבינוביץ'? - רעם קולו של הפוליטרוק.
- לא ולא!! מחא רבינוביץ' המבוהל - סטיתי אך ורק יחד עם הקו!
ניחא, לרבינוביץ' שלנו לא הייתה בררה - לרשותו עמדה אפשרות בחירה מבין מבחר בן מפלגה אחת בלבד, שנהגה להחליף קווים אידיאולוגיים באותה קלות, בה האח הגדול החליף בין בעל ברית לאויב תוך כדי שבוע השנאה.
אך מה איתנו? האם גם אנחנו חייבים לשמור אמוני נצח לאריאל שרון, גם כשהוא מבצע את תוכניתו המדינית של אבו-מאזן, רק כדי שלא תרדוף אחרינו מכל פינה המנטרה הלגלגנית החדשה של השמאל: "רקדתם עם אריאל שרון! - איזו צביעות זו לרקוד נגדו!..."
כשהקו האידיאולוגי של ראש המפלגה, שאמורה להיות אידיאולוגית, נראה כמו מסלול שובר עמוד שדרה של נחש - השאלה באיזה סיבוב מותר כבר לתומך המפלגה והמנהיג לקפוץ החוצה ולהפוך לתומך לשעבר, מוגן מהדבקת כינויי גנאי - הופכת להיות שאלה מעשית מאד. אולי עדיף, שהחברה הרוצה-להיות-דמוקרטית-כשתהיה-גדולה תואיל בטובה להשאיר את פתרון השאלה בידי האזרח הבודד כחלק מחופש המצפון.
ציפיות מוגזמות, הדברים מגיעים לאבסורדים. ברגע שהתחלתי לפרסם מאמרים על הקשר בין חוקי הקיום של הרודנות לבין המלחמות - התחיל הניג'וס: "רודנות? אתה רומז לאריאל שרון? מה, אריאל שרון - רודן?" (נשבע לכם, ששרון לא הוזכר שם ולו פעם אחת...) - "זו צביעות לא לתמוך במהלכיו הדמוקרטיים למופת של אריאל שרון!"
אם הייתה זו תופעה מצומצמת המופנית נגדי בלבד, הייתי רואה בה קוריוז ומתעלם, אך התופעה צברה מימדים כאלה, במאמרים, תגובות ואף מפי אנשי תקשורת מפורסמים, שניתן כבר לזהות, כי בסדרת התירוצים "מדוע אני שונא מתנחלים" נקבע סעיף חדש - "כי הם אינם שומרים אמונים לאריאל שרון".
קשה להאמין אבל גם הדברים הבאים לא המצאתי, הם נכתבו על-ידי קורא באתר הזה, במלוא הרצינות, בתור "נימוק" לטובת תהליך אוסלו: "אם אוסלו היה כישלון כזה גדול ומפואר... אז איך זה, ששרון, שהצבעת עבורו, חוזר לאותו כיוון בדיוק? איך זה יכול להיות? אבל אני ממש לא מצפה מאנשי ימין שיבינו זאת. הבנתם לא משגת".
אני זוכר בדיוק איפה הייתי ומה עשיתי בקיץ 93', כשהגיעה הידיעה על העסקה האוסלואית: על הגבעה 809 השייכת לאדמות גוש עציון, שם הפגנו בדרישה להקים ישוב חדש לזכרו של תושב תקוע מרדכי ליפקין הי"ד, שנרצח בפיגוע ירי זמן קצר לפני כן. התקבצנו סביב אחת המכוניות, שהצלחנו להעלות לראש הגבעה, והאזנו לרדיו, צופים בעיני רוחנו את האסונות, שאכן התרחשו אחר-כך. איש לא התקשר משם ללשכתו של אריאל שרון לשאול אותו מה דעתו בעניין, אף אחד לא היה זקוק לפוליטרוקים מפלגתיים כדי לגבש דעה על המתרחש.
גם אני לא שאלתי, לא את אריאל שרון ולא אף פוליטיקאי אחר, מה אני צריך לחשוב על הסכם אוסלו. תמכתי באותם פוליטיקאים, שהתחייבו לבצע את המדיניות, שאני רציתי בה - לא להיפך, מעולם לא שאלתי אותם מה אני צריך לחשוב. את דעתי גיבשתי באופן עצמאי ועל סמך העובדות, כך חונכתי.
נאמנות אישית למנהיג ידועה בעיקר מההיסטוריה. היה מלך והיו לו נסיכים ודוכסים ורוזנים ולאלה היו ברונים ועוד סוגים שונים של נושאי תואר אבירות, כולם מקושרים ביניהם בהיררכיה פיראמידלית של יחסי אדון-ואסל. הווסאל היה נכנס תחת חסות האדון ונשבע לו אמונים. האדון היה חייב להגן על הווסאל, זה האחרון היה חייב לשרת את אדונו ולהילחם למען האינטרסים האישיים שלו, ללא הרהור וערעור.
שאריות של השיטה הימי-ביניימית הזו ניתן לראות גם בתקופתנו. בטרם הבחירות 92' התחייבו רבין ופרס לא לדבר עם אש"ף ולעולם לא לחזור לקווי 67'. הם הפרו את ההבטחות, דיברו עם אש"ף, התחייבו לסגת לקווי 67' ומסרו לו שליטה בפועל בתמורה לאיזה צעטעלע, שבו ערפאת "הבטיח" להכיר בישראל ולחדול מטרור.
כך הם רימו את הבוחרים שלהם - לא אותי, כי אני מראש לא האמנתי להברה אחת היוצאת מפיהם - ולמרבית בוחריהם יצא ריר ורוד מזווית הפה מההתלהבות. כאשר הסתבר, שאת מו"מ עם אש"ף ניהלה מפלגת העבודה בקהיר עוד לפני הבחירות, תוך עבירה חצופה על החוק - גם אז בוחריהם לא התרגשו: כי ברבין ופרס לא מפקפקים, כמו שפרש מן השורה לא מפקפק במעשיו של הדוכס והמלך. היום יש מי שתומך במדיניות הנוכחית, כי הוא סומך על ראש הממשלה - עצם הקמת השלטון הנבחר במדינה עוד אינה מבטלת את מוסד הנאמנות הווסאלית בלב האנשים.
אני מכריז כאן ושהדי במרום, שמעולם לא התקיים טקס, שבמהלכו כרעתי ברך בפני אריאל שרון, הוא הניח את חרבו על כתפי, אני נישקתי את חוד הלהב והוא הכריז: "Raise, Sir Boaz!". זה לא היה קורה גם אם שרון היה מתחנן בפני, לא משנה כמה דברים הוא עשה, שהסבו לי נחת וכמה פעמים הצבעתי עבורו.
בבחירות אני מצביע לרעיון, לא לאיש. יותר מזה, אני מזהיר מראש, שאם מישהו מאלה, שאני תומך בהם היום יאכזב אותי מחר - לא אתמוך בו יתר, אתנגד לו, אבקר אותו ולא ארצה לקבל שום גינויים בשל חוסר נאמנות.
יש לי קבלות על חוסר נאמנות לאישים. כאשר שרנסקי היה בכלא, הלכתי להפגנות למענו; ב-84' הפגנתי בפני גנרל סובייטי בהיכל התרבות בתל-אביב, באולם מלא קומוניסטים, תוך סיכון שלמותי הפיזית, אך כאשר שרנסקי הקים את "סאמובאר בעלייה" - קבס עלה אל גרוני. כעת שרנסקי מקדם את רעיון הדמוקרטיזציה בעולם הערבי כדרך לשלום, ואף עלה בידו להשפיע על ג'ורג' בוש - על כך אני מעריץ אותו.
כאשר יולי אדלשטיין פתח בקריירה פוליטית בניסיון להיבחר לראשות מועצת גוש עציון מול שילה גל, שצבר ותק בתפקיד מעבר לטעם הטוב - תמכתי בו והלכתי לשכנע אנשים להצביע עבורו. ברם, כאשר אחרי הכישלון בבחירות האלה הוא הצטרף למפלגתו של שרנסקי - תקעתי לו כזה מכתב גלוי ב"גוש-פנקא", שהוא הפסיק לדבר איתי.
אולי יש לי בעיה מתמשכת בבחירת המנהיגים? אני חושב, שדווקא הם אלה, שיש להם בעיה לשמור את אהדתי הניתנת לערכים הדמוקרטיים ועקרונות הציונות. כאשר אי-אלו אריק-שרונים מועלים באמוני, אני יכול להתנחם לפחות בכך, שלא ליחכתי לא את החרב ולא את עפר הרגליים של אף אחד מהם.
בשינוי מצב רוחו של השמאל משנאת שרון (זוכרים: "המלחמה ושרון"?) לאהבת שרון חסרה חוליה קריטית אחת: הצגת סיבה משכנעת למתמורפוזה של שרון, לה הוא עצמו אינו נותן כל הסבר, מלבד "זאת התוכנית ואותה אבצע!" כששאלו אותו חיילים והיה לו לא נעים, החל לגמגם משהו על הדמוגרפיה.
"לא ברור מה קרה לשרון, אבל הוא ממש השתנה מקצה לקצה" - שרה מקהלת הקולות השמאליים, בלי לתת את הדעת לכך, שמעולם איש משונאיו או אוהדיו של שרון לא זיהה אצלו את תכונות הדרושות לאדם כדי להיות מסוגל לשנות את כל השקפת עולמו אחרי גיל שבעים...!
המשמעות של השיטה הדמוקרטית נעוצה בכך, שאלה אשר נבחרים לפרלמנט ולממשלה - הם השליחים והמשרתים - במידה מסוימת ניתן לומר "הווסאלים" של הבוחרים. אלה האחרונים, "דמוס", הם השליטים של המדינה באמצעות הנבחרים. הבוחרים רשאים לבחור את מי שנראה להם וגם להחליף אותם כראות עיניהם, כמו שמנהל מפעל רשאי להחליף עובד שסרח, בעובד אחר.
לא מי ששינה את יחסו לפוליטיקאי, הוא הצבוע, אלה מי ששולל מאדם אחר את הזכותו לשנות יחס ולהעביר תמיכה - ובאותו הזמן מנסה להתהדר באהדת הדמוקרטיה. בקביעה הזו אני מסתמך על הגדרתו של המושג "צבוע" במילון אבן-שושן: "כינוי לאדם המסתיר את מחשבותיו ומראה עצמו כמבצע אחר, מזויף, מתחסד כלפי חוץ".