קשה להתעלם מן הרושם כי תוכנית ההתנתקות גרמה לפרץ מסוים של שמחה לאיד כלפי המחנה המכנה עצמו לאומי, ועוד יותר, דתי לאומי.
המראות של הדכדוך השורר במחנה זה לאחר שהוכה באורח "דמוקרטי" על-ידי מי שנחשב אחד ממנהיגיו הדגולים, מעוררים שוב ושוב פרצי שמחה לאיד בקרב המחנה המכנה עצמו שפוי ו"שוחר שלום" מראה ההשפלה שחווים בוני הישובים ביהודה שומרון וחבל עזה גורם לחדווה יתרה בין לא מעט מאנשי התקשורת, האקדמיה, הכלכלה והמשפט.
לשמחה זו מה עושה? כדי להבין זאת יש להתחקות אחרי מהלך ההיסטוריה הקצרה יחסית של הציונות המודרנית. 'המודרנית' כוונתה להבדיל מן הכמיהה לשיבת ציון שתמיד פיעמה בעם היהודי ואשר בשלה מעולם לא נפסק הישוב היהודי בארץ ישראל, ותמיד היו יהודים אשר שמו ראש ועלו לארץ למרות כל הקשיים שערמו בדרכם מיני שלטון זר ועוין, למן הביזנטים ועד לתורכים.
הציונות המודרנית נולדה מתוך שעתוק של מושגים של לאומיות אירופאית למציאות היהודית, למן הרגע שבו התברר כי כל האמנציפציה שבעולם אין ביכולתה למחוק את בעיית הזהות היהודית באירופה.
מלכתחילה התחלקה הציונות המודרנית לשתי גישות יסוד:
האחת, עם לבדד ישכון, ריבונות יהודית כערך בפני עצמו, אשר גם על הגויים להעריך אותו ולקבל אותו כפי שהם מקבלים את הלאומיות של עצמם.
השנייה, הגשמת הלאומיות היהודית כחלק מן התנועה הכלל עולמית לשלום ושוויון וצדק חברתי עם עקרונות המשותפים לכל החברות הנאורות. לפי גישה זו מטרת הציונות הזו איננה בהכרח ריבונות ממלכתית צבאית על השטח של ארץ ישראל, אלא הקמת מרכז רוחני כאור לגויים, ועוגן תרבותי לעם המפורד בין העמים ואם במדינה מדובר, הרי זו מדינה דו לאומית.
הגישה הראשונה רואה בקיבוץ הגלויות, ושלילת הגלות, את מטרתה הראשונית. השנייה איננה שוללת את הגלות כלל ועיקר, קיבוץ הגלויות הוא רק על תנאי, בהסכמת כל אותם גורמים ותנועות כלל עולמיות. לצורך הדיון נכנה את האחת הגישה הריבונית ואת השנייה הגישה האוניברסלית .
אם למצות את הבדלי הגישות בדמויות מיצגות הרי שהגישה הריבונית היא של הרצל, בן גוריון, הרב קוק, מנחם בגין, ו'גנדי' זאבי, ואילו האוניברסלית היא של אחד העם, מרטין בובר, יהושוע ליבוביץ, נועם חומסקי וזהבה גלאון.
התנועות המיישבות, ובראשן הקבוצות והקיבוצים שייכות באופן עקרוני לגישה האוניברסלית. במשך שנים רבות, תוך כדי קימום הישוב היהודי בארץ ישראל חשו עצמן התנועות הללו כחלק ממאבק עולמי ברעות החולות של העולם, האימפריאליזם, הקפיטליזם, וההתבדלות.
הרעה החולה הנוספת שממנה ניסו להתנתק היא היהדות הגלותית המסתגרת בתחום היהודי, ביידיש, בפרנסות הדחוקות ממסחר ורוכלות, בשטייטל של שלום עליכם והבעל שם טוב. לכן פתחו לעצמן מעין דת חדשה, חגי אדמה וחרות ללא הטקסטים העתיקים, וכיבוש העבודה העברית המזככת נפש דרך עמל הכפיים.
אין ספק שהתנועות הללו היו יעילות ביותר. הארגון הקומוניסטי שחרר אנשים רבי עוצמה אישית למשימות הלאומיות. האירוניה היא שמעשה הקימום של הריבונות היהודית בארץ ישראל, נמסר בידיהם של פעילים אשר רעיונותיהם היו הפוכים לחלוטין לתנועה ששלחה אותם. בן גוריון כצנלסון וטבנקין היו אנשי תנ"ך, ארץ ישראל השלמה, ריבונות יהודית ושלילת התנועות העולמיות כדוגמת הבולשביזם והקומוניזם הבינלאומי.
במקביל, אירעה השתלטות של האוניברסליזם על המערכת המקבילה להתיישבות, והיא המערכת האינטלקטואלית שבסיסה באוניברסיטה העברית. מכיוון שכל האוניברסיטאות, מערכות העיתונים, מערכת המשפט, נזרעו בזרעונים שהופצו מן המרכז הרוחני ששם לעצמו את המשימה להיות אור לגויים ואבוקה ליהודים, הרי שהגישה האוניברסלית היתה לשלטת בעילית האינטלקטואלית של הישות הריבונית היהודית, וכל מי שהביע דעות נוגדות גורש בבושת פנים מתוך העריצות הרעיונית של האוניברסליזם.
כל עוד היתה ארץ ישראל מחולקת בין השלטון הירדני לבין זה הישראלי, שררה הרמוניה סבירה בין עמודי התווך של שתי הגישות. הערבים ברובם היו "שם" ומדינת ישראל הכילה רק מיעוט של הקהילה היהודית העולמית. הגישה האוניברסלית של הקיבוצים ומפלגות הקומוניזם והאינטלקטואלים יכולה היתה להתגדר בהצלחה מסחררת, והנהגה שאין לערער, או להרהר אחריה.
לגישה האוניברסלית היתה מובטחת (?) תמיכתה של אירופה הליברלית, זו שראתה בלאומנות את הורתה של הפשיזם, ושל הדמוקרטים באמריקה, שאליהם השתייכו מרבית היהודים. מן השנאה האיסלמו-פשיסטית התעלמו, וכפיצוי לכשלון בקרוב לבבות עם הערבים ניסו 'אנשי הרוח' לקרב את אנשי הרוח הערבים, לקדם את האינטלקטואליה הערבית, גם כאשר הצהירו הללו בריש גלי כי מטרתם מחיקת הריבונות היהודית מן הספרה הערבית.
השבר הגדול אירע כאשר אירופה בגדה, אמריקה בגדה, האו"ם בגד, והשאיר את ישראל בודדה במערכה כנגד האימפריה הסובייטית ושלוחיה במזרח התיכון. הניצחון לא היה של כוחות האור הנלחמים בקפיטליזם, או באימפריאליזם, אלא של הריבונות הקטנה והאמיצה הנלחמת על חייה. לפתע קרס כל המצב הרעיוני אל תוך המרחבים הבלתי מובנים של ארץ ישראל השלמה. התנועות המיישבות השבעות לא התעניינו. אל הואקום שנוצר נכנסה הציונות הדתית-לאומית אשר עד אותו זמן לא נחשבה כלל בעיני העילית הפועלית-אינטלקטואלית.
בתוך דור אחד התברר כי מוקד העשייה הציונית עבר ממחנה האוניברסליזם למחנה הריבונות התנ"כית, וכי אלו, אנשי הכיפות הסרוגות, הם ממשיכי דרכם של בן גוריון, ברל כצנלסון, רחל וטבנקין. ואם לא די בכך הרי שההינו לקרוא תיגר על מוקד הכח העיקרי במדינה שאת חרבה לא תוכל להניח לעולם, והוא צבא הגנה לישראל. לפתע התברר כי כל יחידות העילית אשר היו נחלתם הבלעדית של הקיבוצניקים ובני העילית העירונית היו ליחידות של הסדרניקים חובשי כיפות. ששליש מבוגרי קורס טייס חובשי כיפות סרוגות, שכל שדרות הפיקוד עד לרמת האלוף חדורות רוח אחרת, רוח עם ישראל האוחז בתורת ישראל בכל ארץ ישראל.
הממסד הזדעזע והחליט לפעול כנגד האיום על המנהיגות של האוניברסליזם. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא להגדיר את עצמו כדמוקרטיה, ואת החולקים עליהם כסכנה לאישיות הדמוקרטיה. להגדיר את עצמו כשפוי, ואת נאמני ארץ ישראל כהוזים. להגדיר את עצמו כשוחר שלום, ואת דורשי הריבונות כמחרחרי מלחמה. כה עמוק היה הזעזוע שמחנה האוניברסליזם החל לנבור בעברו הוא, לזהות את יסודותיו הוא כחסידי הריבונות, ולהוקיע את עצמו על מעשי הגבורה ומסירות הנפש של האבות והאימהות המייסדים. לפתע היו גיבורי מלחמת ההישרדות לכובשים, מייבשי הביצות למנשלים, והכל על-מנת למחוק כל הזדהות עם ממשיכי דרכם, המתנחלים חובשי הכיפה הסרוגה.
כאשר ממסד שכזה חולש על מוקדי הכח של מערכת המשפט, האקדמיה והתקשורת, הרי אין דבר קל מלסמן ציבור מסוים כפשיסטי, גזעני, אנטי דמוקרטי, ימני קיצוני ועוד כהנה וכהנה אמרי שפר. ועוד
יותר, לסמן את מפעל חייו של הציבור הזה כמכשלה להשגת השלום המיוחל, גם אם אין לדבר שחר, גם אם שלום לא היה כאשר אותו ציבור היה שולי וחסר השפעה. גם אם דברי ימי תשע עשרה השנים בין מלחמת העצמאות (יותר נכון, מלחמת עצירת רצח העם שנותר לפליטה ממאכולת האש של אירופה) היו רצופי חדירות פדאיון, קרבות אוויר להגנה על הכנרת והמוביל הארצי, ופעולות רצח וחבלה היוצאות מרצועת עזה.
במשך שלושים וחמש שנה חשה תנועת האוניברסליזם בתבוסה הולכת ומעמיקה, בעוד תנועת הריבונות כובשת חלקי ארץ, כובשת מקורות מימון, משיגה תמיכה בינלאומית בקרב הכוחות השמרניים באמריקה, צופה אל התמוטטות הקומוניזם בכל מקום ואתר, ויוצרת מציאות שגם נשיא ארה"ב אין לו ברירה אלא להכיר בה קבל עם ועולם.
למרות נשות המחסומים, למרות מלחמת 'אוסלו' (פדאיון בשם אחר) למרות שלום עכשיו, למרות המימון הבלתי נדלה מאירופה האנטישמית למחנה האוניברסליזם, צבר מחנה הריבונות כח ועוצמה והכתיב את סדר היום המדיני.
לא פלא אם-כך שביום שבו הסתובב הארי על ממליכיו ונשך בהם נשיכה רבתי, פרץ המחנה שהיה כמעט על הקרשים בחדוות שמחה לאיד שאין להסתירה. גם אם נרמסו כל אישיות השלטון הדמוקרטי. גם אם נרמסות זכויות יסוד, גם אם נרמסים חייהם של אלפים, פרצה זעקת שמחה ותמיכה בארי שהיה שנוא נפשם עד לפני כשנה. לפתע היה האיש שאותו האשימו באחריות לסברה ושתילה ורצח רבין לקורבן הרשעות של המחנה הריבוני, לטלה רך שיש לגונן עליו מפני כל חובשי הכיפה. סוף סוף הצליחו לשנות את סדר היום, מכיבוש ארץ ישראל לכניעה לתכתיביה של אירופה אהובת נפשם הגלותית. נשכחה הבגידה של אלביון, נשכחה הבגידה של צרפת, השתכחו מלב ששת מיליון הנרצחים. העיקר שהמתנחלים הושפלו.
נשכחה גם היהדות. נאמר כי בנפול אויבך אל תשמח, לא כל שכן אחיך שצאצאיו הינם המגן העומד בין ישראל והשמדתה בידי הפולש הערבי. נשכחה גם האקסיומה כי הגלגל הסובב מאה ושמונים מעלות יכול להמשיך את הסיבוב ולהשלים לשלוש מאות ושישים, או, נקודת ההתחלה. שהארי אשר סבב על רעיו הותיקים יכול גם לנשוך את רעיו החדשים. שיתכן שכמו ששגו בכוונותיו של הראיס המת, הם שוגים בכוונותיו של הארי החי. ובכלל, כמו שאמר HOOK, שמחה לאיד היא BAD FORM.
גם מלחמת הרעיונות המרה ביותר אין לה סיבה לחגוג על מר נפשו של היריב. ימים יגידו מי מן המחנות, הריבוני או האוניברסלי, יצא בשן ועין מן ההתנתקות. אבל בשם האחדות, האחריות ההדדית, ההישרדות, על ההתנגשות הרעיונית להישאר משנית למטרה העיקרית והיא תקומת ישראל בארצו.
חג שמח
________________________________
הכותב הינו חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי. ספרו JOE"S TRIAL מצוי ברשימת אמאזון דוט קום. המאמר מבוסס בחלקו על ספרו של יורם חזוני 'המדינה היהודית', בהוצאת פרסאוס, ניו יורק.