היו תקופות בתרבות האנושית שהבן-אדם עשה מאמצים גדולים להגיע לדיוק מושלם.
ציירי הרנסנס הם דוגמה טובה לכך. שבועות, חודשים ואפילו שנים הם היו עובדים כדי לקבל מבע עין מדויק, חיוך רב-משמעי, הבהקי אור וצללים הבאים מתוך יער, שרירי צוואר של ראש מופנה הצידה, קימור הולם בגוף עלמה. מידת הדיוק הייתה נחשבת לא פחות משאר הרוח והדמיון.
גם פָסלים במאות הקודמות שמו דגש רב על מידת הדיוק. בתקופת הרנסנס פסלים כמו מיכאל אנג'לו, דונטלו, לורנצ'ו גיברטי ואחרים למדו במשך שנים אנטומיה של גוף האדם, כדי שיוכלו לחצוב באבן במדויק את שריריו ואופן יציבתו של האדם. ידוע גם הסיפור על לאונרדו דה-וינצ'י, שהיה מטביע חתימתו בצורת עיגול תמים ומדויק אותו צייר ביד חופשית וכך ידעו כולם; "לאונרדו היה כאן".
האדם ממשיך לשאוף להגיע לדיוק מרבי בעיקר בתחומי ההנדסה והמדע. מהנדס הטועה בחישוב חוזק או כמויות חומר הנדרשות כדי למתוח גשר על פני נהר שמפתחו מאות מטרים, ימצא עצמו עם השנים מול גשר יסדוק או מפותל או יציב דיו אבל יקר מהנדרש.
מהנדס הטועה בחישוב מעברי כוח או אנרגיה במכונה שהוא מתכנן מוציא תחת ידו מכונה הצורכת אנרגיה מעל המידה הרצויה, מופיעים במכונה כוחות חיכוך וחום מיותרים המלווים תקלות תדירות, רעש מיותר המקצרים חיי המכונה אלפני מונים. במילים אחרות, טעויות הדיוק בתחומי ההנדסה, ברובן, נראות לעין ולכן מחייבות את העוסקים בתחום שלא להתעלם ממידת הדיוק - תשומת לב לפרטים הקטנים.
חוסר הדיוק, הרשלנות, החובבנות כאשר קיימים במקצועות ההנדסה בולטים וצפים מהר על פני השטח וניכרים בעליל. סדקים מופיעים בבית, חריקות בציוד שהותקן במפעל, תקלות ושברים במכונות, רכיבי חומרה מתחממים, זמני תגובה ארוכים ונפילות של מערכות משובצות מחשבים. מכאן נאלץ המהנדס ההגון לשאוף ולכבד את מידת הדיוק במידה רבה.
לא כך הדבר, למראית עין, בתחומי חיים אחרים כמו ניהול, חינוך, פוליטיקה ועיתונות. בתחומים אלה קשה להבחין בתוצאות הקשות הנגרמות מזלזול והזנחתה של מידת הדיוק.
ברוב המקרים לא נראה הנזק בעין, כיוון שאין אנו עוסקים ישירות בחומר, ובאשר אינו חומר, קשה לגלות ולאתר פגמים, נקל ל"מרוח" - לטייח טעויות ופגמים.
תלמיד שלא אומן ותורגל לדייק ולהבחין בהבדלים בין חפצים, אותיות, מילים ומונחים, קווים ישרים ומדויקים וקווים עקומים, כתיבה בתוך שורה ישרה או כתיבה "סתם, איך שיוצא", גדל כאדם שיכול פחות, עם התבגרותו, ליצור מוצרים בעלי-ערך, שניתן בם לעשות שימוש לאורך זמן. יהיה זה שולחן, תהיה זאת תוכנת מחשב, סתימה של שן, פשטידת תרד, שיר, ציור, ריקוד או מנגינה.
ערכה וחשיבותה של מידת הדיוק הולכת ופוחתת בחברה בעשורים האחרונים. ערכה פוחת באמנות, בספרות, בחינוך ואולי במדעים המדויקים. אולי זאת מגמה כלל עולמית. הכאוס מקבל מקום של כבוד. הלא מוגדר, הלא מדויק, הלא ממוקם, הלא ממש ברור וממוקד, ה'בערך כזה', נחשבים ראויים.
נעלם הצורך להגדיר במדויק פירושה של מילה או מושג לפני שמשתמשים בו. הולך ומצטמצם הצורך בשימוש במילון. תלמידים ברובם אינם יודעים שיש הבדל בין הגייה של קמץ להגייה של פתח, וכמובן שיש הבדל בין הגייה של סגול והגייה של צירה. מעטים שמים לב שיש כמובן הבדל בין מספר לספרה (מספר מורה על הכמות שיש, ספרה אינה אלא ציור גראפי המציין את המספר).
ישנה נטייה לאפשר לתלמיד לכתוב בשגיאות כתיב, וכמובן ישנו ויתור גדול וזלזול בכל מה שקשור בכתיבה מדויקת ותקנית של צורת האותיות והספרות - קו ישר, קו עקום, תיחום קווים בין שורות וכו'.
תלמיד שלא אומן לדייק ולהבחין בהבדלים שבין כתיבת האות "למד" והאות "פא סופית", בין קו ישר ומדויק וקו עקום, ילד שלא אומן לאחוז עיפרון ולשרטט קו דק או קו עבה על-פי החלטתו, או להתחיל קו בנקודה שנקבעה ולעצור את משיכת העיפרון במקום המדויק שנקבע, כל זה על-פי תוכנית קיימת, הופך עם השנים לאדם ששליטתו בעצמו ובגופו מוגבלת, ויכולתו לבצע וליצור דברים איננה גבוהה.
כעבור שנים אנו פוגשים אותם תלמידים בוגרים, כאשר הם מתחילים לעבוד לצדנו במקצועות השונים, בחברות ובמפעלים, בתקשורת, בהוראה, במחקר, בשירות הציבורי, בבנקאות.
בכל אשר נפנה אנו מגלים בני-אדם נחמדים וחייכניים, יודעים להפעיל מחשב, אבל מתקשים בכל אשר קשור לסדר וארגון החשיבה, ויכולת התקשורת שלהם עם הסביבה לקויה.
רבים מתקשים בניסוח מכתב בקשה פשוט או בכתיבת הסבר בהיר ומובן, רבים מתקשים בארגון סדר עבודתם, דיוק בהגדרת מטרת עבודתם, הגדרת משימה לביצוע ודרך ביצועה. רבים מתקשים להבדיל בין עיקר לטפל, בין מוץ לבר.
הוויתור שקיים היום בבית-הספר, של טיפוח מידות כמו דיוק, יכולת הבחנה בפרטים הקטנים המבדילים בין דבר לדבר, בין אות הכתובה באופן תקני לבין כתיבה של "בערך," הוא בעצם ראשית עידוד ה"חפיף", ה"כמו", ה"כאילו".
ואז גדלים בעלי מקצוע, "מומחים", שמסבירים לנו ש"מה זה חשוב שהדוד נוזל קצת? ככה זה תמיד בכל הדודים, העיקר שיש מים חמים... הנה הכיור שלקחתי לכם בטעות... נו, שנהיה כולנו בריאים".
בעלי המקצוע האמיתיים, האומנים בעלי השם הם כאלה, בגלל מידת הדיוק אותה הם מכבדים. למעשה אי-אפשר לדעת "כמעט את כל התווים, וזה נראה לי משהו כמו... סי במול מז'ור כזה… לא??" ולהיות נגן ואפילו לא מנצח התזמורת.
מידת הדיוק - מידה חשובה, חיונית, ראויה ללא ספק למלוא תשומת הלב.
_______________________
מחבר הספר "על חכמת הילד"
