מרזל ברוך

נשוי ואב ל-9 ילדים. תושב השכונה היהודית בתל רומיידה, חברון.

נולד בעיר בוסטון בארצות הברית. בהיותו פעוט עלה עם משפחתו לישראל. אביו, שלמה מרזל (יליד ארצות הברית) היה איש חינוך וניהל מוסדות חינוך במגזר הדתי-לאומי. בנערותו היה לפעיל בתנועת כך בראשות הרב מאיר כהנא. התגייס לצה"ל במסלול ישיבות ההסדר ולאחר לימודים בישיבת ההסדר ימית שירת כלוחם בחיל השריון והשתתף בקרבות מלחמת לבנון הראשונה. לקראת תום שירותו הצבאי נשלח מטעם צה"ל לארצות הברית במסגרת פרויקט הסברה לגיוס עולים ומתנדבים לצה"ל.

לאחר שחרורו מצה"ל המשיך בפעילות המסגרת תנועת כך ושימש כדובר התנועה. ב-1984 עם תחילת כהונתו של הרב כהנא כחבר בכנסת ה-11, מונה לשמש כמזכיר סיעת כך בכנסת. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) נפסלה רשימת כך על ידי ועדת הבחירות המרכזית בנימוק שמצע הרשימה מקדם אידיאולוגיה גזענית. ב-1990, לאחר הירצחו של הרב כהנא, התפצלה תנועת כך לשתי תנועות נפרדות: "כהנא חי" בראשות בנו של כהנא ותנועת כך בראשות מרזל. בבחירות לכנסת ה-13 (1992) ביקש מרזל להוביל את הרשימה להתמודדות בבחירות, אולם הרשימה נפסלה שוב על ידי ועדת הבחירות המרכזית בנימוק דומה – קידום אידיאולוגיה גזענית. ב-1994 הוכרזה תנועת כ"ך כארגון טרור בישראל והחברות בה נאסרה בחוק. בשנים לאחר מכן השתלב בפעילות פוליטית במספר ארגוני ימין קיצוני אחרים. בבחירות לכנסת ה-16 (2003) שובץ במקום השני ברשימת "חירות - התנועה הלאומית" (בראשות מיכאל קליינר). בבחירות לא עברה הרשימה את אחוז החסימה. ב-2004 חבר למיכאל בן-ארי בהקמת מפלגה חדשה - חי"ל (חזית יהודית לאומית). בבחירות לכנסת ה-17 (2006) התמודד בראש רשימת חי"ל. בבחירות לא עברה הרשימה את אחוז החסימה. בבחירות לכנסת ה-19 (2013) שובץ במקום השלישי ברשימת "עוצמה לישראל" (אותה הובילו אריה אלדד ומיכאל בן-ארי). בבחירות לא עברה הרשימה את אחוז החסימה. לקראת הבחירות לכנסת ה-20 חברה "עוצמה לישראל" למפלגת יחד בראשות אלי ישי. כחלק מן ההסכם בין המפלגות שובץ מרזל במקום הרביעי ברשימת "יחד". בבחירות לכנסת ה-20 (2015) לא עברה רשימת "יחד" את אחוז החסימה. לאורך עשרות שנות פעילות הפוליטית ובפרט בשנותיו בתנועת כך, היה מעורב במספר רב של פעולות ואירועים אשר כללו עימותים עם מערכת אכיפת החוק. בין היתר היה שותף לנסיונות להקמת מספר מאחזים לא חוקיים, נטל חלק במאבק נגד פינוי העיר ימית, כמו כן נעצר ונחקר מספר פעמים בחשד למעורבות בפעולות לתקיפת ערבים. ב-1992 נעצר, הועמד לדין והורשע בגין מעורבותו בארגון המהומות בבת ים לאחר הפיגוע בו נדקרה למוות הנערה הלנה ראפ. לאחר הרשעתו נידון ל-8 חודשים על תנאי. במהלך הופעותיו בבית המשפט כינה את פייסל חוסייני ועל כך הועמד לדין, הורשע ונידון למאסר (שהומר לאחר ערעור לעבודות שירות). לאחר הטבח במערכת המכפלה ב-1994 הושם למשך מספר חודשים במעצר מנהלי ולאחר ששוחרר שהה מספר חודשים נוספים במעצר מנהלי ביתי. ב-2003 היה שותף למאבק נגד פינוי המאחז חוות גלעד ובעקבות פעולותיו הועמד לדין והורשע על תקיפת שוטר. אירועים אלו ורבים אחרים הקנו לו הכרה ציבורית כאחד המנהיגים הבולטים של הימין הקיצוני בישראל.