|
החיים בישראל כמשל על הקושי
|
|
לכו ספרו לסבתא שלי שפעם היה כאן יותר קל. לכו תספרו לה שהביורוקרטיה היום זה משהו שלא-מהעולם-הזה. ספרו לה שהביטוח הלאומי עושק אתכם. שהמיסים גבוהים מידי. שאין לכם כסף לגני ילדים ולבתי ספר בתוך השכונה. שלא נותנים לכם משכנתה לבית של מיליון-שבע-מאות. שהוופלים בסניף הסופר מתחת לבית שלכם יקרים מאותם בפלות בארה"ב ושאת הנתון הזה גילתם בטיול המשפחה לחו"ל
|
|
|
|
|
יש המון אבק, יש מאבק
|
|
מאבק הדיור הוא סוף הסיפור, לא תחילתו. הרי בעיית הדיור לא התחילה אתמול וגם לא בשבוע שעבר. אפילו לא לפני שנה. בעיית הדיור, כפי שלא מעט צעירים שישנים בלילות אלו באוהלים במרכז ת"א טוענים, התחילה בהתחלה. כשעוד לא הייתה בעיית דיור. למעשה כשעוד לא היה דיור. בעיית הדיור התחילה עם קומה של מדינת ישראל והתעצמה והתמסדה עם החלפת כל ממשלה בממשלה אחרת
|
|
|
|
|
"אם זה רצון העם, צריך להחליף את העם"
|
|
את מחאת הקוטג' לא ארגנה רוחמה מקרית שמונה, גם לא ז'קלין משדרות ותאמינו לי, הן סובלות מעליית המחירים יותר ממארגני העצומה. את מחאת הדלק מובילים מי שיש להם רכבים, הם מעולם לא יתלוננו על השמש הקופחת בתחנות האוטובוס במרכזי הערים, על התדירות הנמוכה של האוטובוסים ועל היחס המזלזל של פקחי הרכבת. שלא תבינו לא נכון, אני לא נגד אנשים שמוחים ומארגנים עצומות, אלא שנדמה שאיבדנו פרופורציות לחלוטין
|
|
|
|
