|
ע"א 2206/08 סיגמן נגד חברת דובק בע"מ (11.7.10)
|
|
![]()
פסק דין העוסק בשאלת התיישנותה של תביעת נזיקין כנגד חברת סיגריות. השאלה העקרונית שהתעוררה בפסק הדין הייתה האם כלל הגילוי, המופיע בסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ודוחה את תחילת מרוץ ההתיישנות למועד בו גילה התובע את הנזק, הינו כלל אובייקטיבי או סובייקטיבי. השופטת א' פרוקצ'יה סברה כי יש להחיל על הסעיף מבחן אובייקטיבי, זאת על-מנת שלא לפגוע באיזון העדין בדיני ההתיישנות בין האינטרסים של התובע, הנתבע והציבור, וכן על-מנת לשמור על הרמוניה עם סעיף 8 לחוק ההתיישנות הקובע במפורש כלל גילוי אובייקטיבי. השופט א' רובינשטיין הצטרף לעמדה זו. מנגד סברה השופטת ע' ארבל כי יש לפרש את כלל הגילוי שבסעיף 89(2) ככלל סובייקטיבי. לגישת השופטת ארבל, ממילא נוטה סעיף זה לטובת האינטרסים של הנתבע, בהציבו רף של עשר שנים להגשת התביעה מיום אירוע הנזק. במצב זה יש מקום לאזן את הסעיף דווקא לצד התובע ולאפשר כלל גילוי סובייקטיבי המקל עמו. השופטת ארבל מצאה שיש הסבר הגיוני לדרישה סובייקטיבית הנוגעת דווקא לגילוי הנזק, בניגוד ליתר רכיבי העילה, שכן גילוי הנזק הוא זה המניע את הניזוק לחפש אחר קיומם של יתר רכיבי העילה. לבסוף ציינה השופטת ארבל כי במסגרת פרשנות הוראה בדיני ההתיישנות יש ליתן את הדעת על הפגיעה בזכותו המהותית של התובע. (הרכב: פרוקצ'יה, ארבל, רובינשטיין)
|
|
|
|
|
רע"פ 9188/06 עדי נגד מדינת ישראל (5.7.10)
|
|
בפסק דין זה נדחה ערעורם של שניים מבעלי אולם השמחות "ורסאי" שבירושלים, אשר רצפתו, ורצפת שלוש הקומות שמתחת לה, קרסו בשנת 2001 בעיצומה של חגיגת נישואין שנערכה באולם, באירוע שהסתיים במותם של 23 בני אדם ובפציעתם של עשרות. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), עמד בהרחבה על יסודותיהן של העבירות שבהן הורשעו המערערים. נקבע, כי באולם השמחות התגלה ליקוי מבני שהיה גלוי לעין מספר שבועות לפני התרחשות האסון. המערערים צפו בפועל, וחייבים היו לצפות כענין נורמטיבי, את האפשרות ששקיעת הרצפה טומנת בחובה סכנה לבאי אולם השמחות. היה עליהם לנקוט אמצעי זהירות ההולמים את הסיכון, ומשלא עשו כן, מחדלם הוביל לתוצאות הטראגיות של התמוטטות רצפת האולם. בין היתר, נדחתה טענת המערערים לפיה ההכרעות השיפוטיות בעניינם מנוגדות לאלה שנקבעו במשפטם של המהנדסים שהיו מעורבים בבניית האולם. כן נדחו הערעורים לעניין העונשים שהוטלו על המערערים: נקבע, כי העונש שנגזר על המערערים - שלושים חודשי מאסר בפועל ומאסר על תנאי - אינו חמור, בהתחשב בכלל נסיבות הענין. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, אלון)
|
|
|
|
|
רע"פ 11476/04 מדינת ישראל נגד חברת השקעות דיסקונט בע"מ (21.2.10, 14.4.10)
|
|
![]()
פסק הדין מתווה קוים לדמותו של הבריח התיכון בדיני ניירות הערך: עיקרון הגילוי הנאות. ככלל, תאגיד שניירות הערך שלו נסחרים על-ידי הציבור חייב בדיווח מקיף אודות ענייניו הפיננסיים. גילוי מידע מלא ומדויק הוא תנאי בלעדיו-אין ליצירת אמון בין המשקיע לבין שוק ההון, לפעילותו התקינה של השוק, ולהגשמת תפקיד המפתח של השוק בכלכלה המודרנית. הגילוי הנדרש על-פי דין כולל את כל המידע הנחוץ למשקיע הסביר לשם קבלת החלטותיו, ובכלל זה, החוק מחייב תאגיד במסירת הדוחות הכספיים של חברות הקשורות אליו, גם כשהן חברות פרטיות שלא מוטלת עליהן חובת דיווח עצמאית. המשיבים, חברת השקעות דיסקונט (להלן: דסק"ש) ונושאי משרה בה, מסרו במשך מספר שנים את דוחותיהן של שלוש חברות פרטיות הקשורות לדסק"ש לרשות ניירות ערך בלבד, ולא לבורסה ולרשם החברות, בניגוד לחובתם בדיווח לכל שלושת הגורמים. עקב כך נותר המידע הכלול בדוחות אלה סמוי מעיני הציבור, ובפני הציבור הוצבה תמונה מטעה אודות מצבה הפיננסי של דסק"ש. בבית משפט השלום הורשעו המשיבים בעבירות על חוק ניירות ערך, התשכ"ח-1968. ערעור שהגישו לבית המשפט המחוזי התקבל ברוב דעות. בית המשפט העליון (השופטת א' פרוקצ'יה), שב והרשיע את המשיבים בעבירות שיוחסו להם. נקבע, כי המשיבים הפרו במעשיהם את החובה לכלול בדוחות את כל הפרטים המהותיים לתאגיד המדווח. הדיווח המטעה נעשה תוך צפייה, ברמה הקרובה לוודאי, כי המשקיע הסביר יוטעה בגינו. במישור הענישה, הודגשה החשיבות הציבורית שבאכיפה קפדנית ומחמירה של חובת הגילוי בדיני ניירות הערך, והודגש כי הפרת חובה זו מחייבת ענישה מרתיעה. זאת, לצד שיקולים אחרים, כדוגמת הזמן הרב שחלף מאז ביצוע העבירות ועד להשלמתו של ההליך הפלילי. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, ד' חשין)
|
|
|
|
|
בג"צ 7426/08 טבקה משפט וצדק לעולי אתיופיה נגד שרת החינוך (31.8.10)
|
|
![]()
פסק הדין ניתן על-רקע קשיים שנתעוררו בקליטת ילדים עולים מאתיופיה במסגרות חינוך דתיות בעיר פתח-תקווה. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע כי הזכות לחינוך והזכות לשוויון בחינוך מהוות זכויות חוקתיות בהשתלבותן בזכות לכבוד האדם ולכבוד הילד. בית המשפט הבהיר כי זכות ההורים להקנות לילדיהם חינוך ייחודי אינה מקהה מחובת מוסדות החינוך הייחודיים לכבד את עקרונות היסוד של השיטה, ובכללם חובת שוויון ואיסור הפליה בחינוך. במצבים קיצוניים, שבהם החלת השוויון בחינוך עשויה לגרור פגיעה אנושה בחינוך הייחודי, באופן שיירד לשורש הווייתו, עשויים להידרש איזון ופישור, תוך הגבלת היקף ההגנה הניתנת לכל אחד מן הערכים. בית המשפט פסק, כי על-פי הדין הקיים כיום נתונים בידי משרד החינוך והרשות המקומית כלים מספקים להתמודד עם תופעת ההפליה בחינוך: משרד החינוך מוסמך לבטל את רישיונו של מוסד הנוקט במדיניות מפלה בניגוד לדין ובניגוד לתנאי רישיונו; כן מוסמך משרד החינוך להוציא צו סגירה כנגד מוסד מפלה; בנוסף, משרד החינוך וכן הרשות המקומית מוסמכים להפחית, עד כדי שלילה מוחלטת, תקציבים המועברים למוסדות חינוך הנוקטים במדיניות מפלה. סמכויות אלה הן סמכויות שבשיקול דעת, אולם בנסיבות בהן כל האמצעים המתונים שהופעלו להסרת הפליה אסורה בחינוך לא הועילו, עשויה סמכותן של הרשויות לחייבן להפעיל סמכויות אלה. בית המשפט הדגיש כי הנסיבות העובדתיות שנפרשו בפניו מצביעות בבירור על הפרה עמוקה של הזכות לשוויון בחינוך, אשר אינה יכולה להתקיים במערכת חינוך מדינתית הבנויה על אדני שוויון הזדמנויות מלא לכל תלמיד. השופטים מלצר הצטרף לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה והדגיש כי על הרשויות לפתח הסדרי פיקוח על-מנת למנוע הפליה מלכתחילה ולגלותה מבעוד מועד. השופט רובינשטיין הצטרף אף הוא וציין כי הכל מחויבים לדבוק בערכיה החוקתיים הבסיסיים של המדינה, ולפעול כדרישת החוק, וכי על פיקוח הרשויות להיעשות בעוצמה רבה, הן על-מנת שכספי ציבור לא יגיעו למוסדות שבהם נקוטה הפליה, והן על-מנת להילחם בתופעה זו באופן אקטיבי. (הרכב: פרוקצ'יה, רובינשטיין, מלצר)
|
|
|
|
|
בג"צ 5657/09 התנועה למען איכות השלטון בישראל נגד ממשלת ישראל (24.11.09)
|
|
![]()
בית המשפט הכריז על בטלות החלטת ממשלה אשר אישרה מינויו של מועמד לתפקיד מנכ"ל משרד המדע והטכנולוגיה לתקופת ניסיון בת 6 חודשים, בניגוד לעמדת ועדת המינויים בעניין. נקבע כי ככלל, מינוי מנכ"ל משרד ממשלתי מחייב קבלת חוות דעתה של ועדת מינויים, הפועלת בהתאם לאמות המידה המוכתבות לה על-ידי הממשלה, ולפיהן, למעט במקרים חריגים, נדרש מועמד לעמוד בכשירויות סף הכוללות תואר אקדמי וניסיון ניהולי בכיר. ועדת המינויים במקרה זה עמדה על כך שנוכח זיקתו הפוליטית של המועמד, יש לבחון בזהירות את התאמתו לתפקיד, ובסיכומו של דבר, הוועדה מצאה כי המועמד נעדר ניסיון ניהולי מספק לצורך ביצוע התפקיד. חרף עמדתה של הוועדה, אימצה הממשלה את הצעת השר למנות את המועמד למנכ"ל משרדו. בית המשפט (השופטת א' פרוקצ'יה), קבע כי בסטייתה מהמלצת הוועדה המקצועית בלא טעם המצדיק זאת, נהגה הממשלה בחוסר סבירות קיצוני. נפסק, כי תקופת ניסיון זמנית אינה יכולה לרפא פגם של היעדר ניסיון ניהולי. כן הובהר, כי קיומה של זיקה פוליטית בולטת בין המועמד לשר מחייבת הקפדת-יתר בבדיקת תנאי כשירותו המקצועית, כדי להבטיח שהזיקה הפוליטית אינה מאפילה על חוסר התאמה תפקודית. בית המשפט הדגיש, כי רמתו ותפקודו של השירות הציבורי הינם אבני יסוד בחיי הפרט והכלל במדינה, וכי אלה מותנים לא רק באיכותם המוסרית והערכית של עובדי הציבור, אלא גם ברמתם המקצועית. (הרכב: פרוקצ'יה, ג'ובראן, עמית)
|
|
|
|
