|
|
|
תקווה
|
|
הבוקר שרק החל, נשא אל דירתנו שברחוב עוזיאל ריח חריף של טיגון. פתחתי את הדלת וראיתי דרך חלון המדרגות את ראשה של נעימה ששון, שכנתי. עשן וריח של טיגון פרצו מדירתה אל חלל המדרגות ואל ביתנו. דפקתי על דלתה וכשפתחה ראיתי אותה מעל המחבתות. אמרתי לה: "נעימה יקירתי, שש בבוקר וכבר את חונקת אותנו בריח כבד". "אה, נועה" אמרה לי "קיבלתי הזמנה גדולה לעשות אוכל ל-250 מוזמנים ואל תקלקלי לי מעכשיו את היום. תלכו לעבודה ועד שתחזרו כבר לא יהיה ריח. בואי, בואי תראי כמה כבר הצלחתי לטגן, קחי תטעמי, קובה נבולסיה כזה אף פעם לא אכלת" ומיד נטלה אחד מהערימה, עטפה אותו במפית ניר ושמה בידי. "יותר טוב תקחי אותו לעבודה כי על בטן ריקה, חוץ ממך, לאכול מטוגן זה מחלה. ועוד פעם אני אומרת לך, עד הערב תשכחי את הריח." פתחה את דלת הארון שמעליה, הוציאה כלי פלסטיק, שמה בו עוד מהקובות וגם מילאה אורז אדום ואמרה: "זה כשתחזרו הביתה אני שמה לכם שיהיה לכם אוכל בצד. ועכשיו נועה חביבתי אני חוזרת למחבת" אמרה ושילחה אותי מעליה.
|
|
|
|
|
|
