|
סתיו של הכרעות
|
שבע השנים הראשונות של ממשל בוש היו החמצה מדינית במזרח התיכון * הוא יצר בנובמבר אשתקד את תהליך אנאפוליס, שהיה אמור להוביל להסכם קבע בתוך שנה, אך הצדדים לא הרימו את הכפפה * הן אבו מאזן והן אולמרט עומדים בפני סיום תפקידם, אך אם תבחר לבני - עדיין יש תקווה שמסתיו 2008 ייצא הסכם עקרונות
|
|
|
בין ועידת מדריד לוועדת ברק
|
מהלך מדיני גדול, דרמטי, שיהיה מקובל - לפחות בראשיתו - על רוב גדול מאוד בציבור ובכנסת, יהיה ניסיון לכנס את ועידת מדריד השניה. הוועידה הראשונה, שהתכנסה באוקטובר 1991, שינתה את פני המזרח התיכון
|
|
|
חולשת הפרטנר האמריקני
|
ה- 11 בספטמבר ומה שקרה אחר כך, המלחמה באפגניסטן, המלחמה בעירק, והשקיעה בבוץ העירקי שיתקו כמעט לחלוטין את אמריקה בסכסוך הישראלי-פלשתיני
|
|
|
הקונצנזוס המסוכן
|
מן הרגע שנכנסנו ללבנון, לאותה מלחמה מיותרת ויומרנית, האמנתי שצריך לצאת משם, ובכל פעם זה נעשה קשה יותר ועלול היה להראות כבריחה. בינואר 1985 הייתי מאושר כאשר הודעתי לציבור, כמזכיר הממשלה, על יציאת צה"ל מלבנון, אבל התקשיתי לבלוע את "רצועת הביטחון" שהפכה מלכודת מוות לכל כך הרבה חיילים. משום מה, לא הפך העניין לויכוח ציבורי כמו הויכוח על עתיד השטחים: הקביעה המופרכת, שלפיה חיילי צה"ל ברצועת הביטחון הם המחסום היחיד בפני הקטיושות על ישובי הצפון הפכה נחלת הכלל, והיתה לסיסמה במוצבי הצפון.
|
|
|
מכתב גלוי לאהוד אולמרט
|
הרצון להקים ממשלה רחבה ככל האפשר מאפיין רק את מי שרוצה לנסות ולהעביר בשלום את תקופת הכהונה שלו. זאת בהחלט אפשרות סבירה. רוב מנהיגי העולם מסתפקים בכך, אבל אין שום סיכוי שבעולם לעשות שינוי דרמטי, כאשר מאחורי המרכבה שתוביל יהיו סוסים שישעטו בכיוון ההפוך
|
|
|
לדבר עם אש"ף
|
נכון להחרים את החמאס, אבל אסור שניצחונו יהפוך תירוץ להמשך הכיבוש או למהלכים חד-צדדיים. הגוף שהוכר בעולם ואיתו חתמנו על כל ההסכמים יכול עדיין להוות שותף להסדר
|
|
|
בתקווה לתוצאות הפוכות
|
הנסיגה החד-צדדית היא עתירת-חסרונות, אבל מפלגת יחד תומכת במהלך זה בתקווה שהוא ישמש כמנוף למשא ומתן רציני עם הפלשתינים בעתיד; הנסיגה צריכה להיות תקדים, לא סוף פסוק. שרון ינסה בוודאי לטרפד התקדמות הדדית ואמיתית, ועל כן הגיעה העת שהציבור יאמר את דברו, בעד הסדר הקבע, כדי למנוע שפיכות דמים נוספת
|
|
|
|