אֵם יְרוּקָה
חַכִּי לִי
אֵי שָׁם.
אוּלַי אוּכַל לְהַגִּיעַ.
אֶתְפֹּס בְּשֹׁבֶל שִׂמְלָתְךָ
הַקְּפוּאָה
כָּל כָּךְ חִכִּיתִי
לְיָד חֲמִימָה
לְלַטֵּף אֶת
הָאֶבֶן, כּוֹאֶבֶת.
אִמִּי,
שֶׁלִּי.
הַיְּרוּקָה
אמא שלי נהרגה בתאונת דרכים לפני שלושים ושתיים שנים. אתמול חגגתי את יום הולדתה. היא נולדה בא' באב ולפני שהתחלתי ללמוד קבלה לא הבנתי את המשמעות הגדולה של התאריך הזה. מהיום בו נהרגה היו חיי ניסיון אחד ארוך לרפא את הפצע שנפער בבטני ובלבי. והפצע נפער לא רק בשל אובדנה החד והבלתי צפוי, אלא גם בשל היחסים הסבוכים המורכבים והכאובים שקדמו לו, יחסים שהשאירו אותי פצועה ומדממת.
שנים רבות לא ידעתי כיצד להתמודד עם הכאב, עם רגשי האשם, לאן לנתב אותם, כיצד להעלים אותם.
אמא שלי, רבקה שוהם - ויסוקר, היתה מורה, וכולם העריצו אותה. היא היתה שקטה, מסודרת, בעלת שליטה עצמית מופתית, כל התכונות שלא היו בי. ותמיד ידעה לתמרן בין המטלות הבלתי נגמרות של ניקיון וסידור הבית וגידול הילדים והכנת הפלקטים ותיקון המחברות. איני זוכרת אותה עומדת חסרת מעש אפילו רגע אחד, למעט אותן שניות בלתי נשכחות בהן נעצה את עיניה הירוקות המקסימות בחלון, בהפוגה קצרצרה שבין שטיפת הצלחת והכוס, והמבט הזה היה מלא בכל כך הרבה עצב, כל כך הרבה כיסופים, כל כך הרבה תקוות שהתנפצו, ולבי יצא אליה, אל נשמתה המעונה, ולא יכולתי לומר לה דבר, כי ים גדול הפריד בינינו, ים של שתיקה.
רציתי אותה לעצמי, רציתי את אהבתה, והיא היתה כל כך רחוקה, כל כך בלתי מושגת, עד שנעלמה לתמיד. רק בחלומות היתה מופיעה, עטופה בתכריכים, ובפניה מבט מלא כאב נורא, מבט שרודף אחרי עד היום, ואני מנסה לרדת אל פשרו, להבין קצת, להקל על כאבה.
יתכן שמשום שכה רציתי את תשומת לבה היו בינינו כל כך הרבה ויכוחים ומחלוקות. איני זוכרת שהסכמנו פעם על משהו. ובסופו של דבר, תמיד היא יצאה כשידה על העליונה. משום מה עשיתי תמיד את רצונה, לפעמים מחוסר ברירה, לפעמים מפחד פן לא תאהב אותי יותר, אך בלבי נבט אז זרע של כעס, והוא הלך והתפתח בתוכי, כי לא ידעתי לעצור אותו, לא ידעתי שהוא אויבי הגדול מכולם.
עם כל האהבה הגדולה, כעסתי עליה מאוד, וחשבתי שמותר לכעוס ושאי אפשר לא לכעוס, שהכעס הוא חלק בלתי נפרד מן הטבע האנושי.
בשבוע לפני מותה נחגג חג החנוכה, חג האור. לצערי אותה תקופה היה החג הזה בשבילי חג של חושך. היו מריבות וכעסים, שהסתיימו במוות כה נורא, כה בלתי צפוי, עד כי כדי להישאר בחיים היה עלי להיכנס פנימה ולמצוא בתוכי את כוח החיים שיעזור לי להמשיך. לא אגיד שזה היה קל, כי כוח החיים הזה נסתר הוא ממי שאינו קשוב לו. ושנים רבות לא הייתי קשובה אל כוח האור, אלא רק אל האני הקטן שבתוכי, זה שנפגע, זה שנעלב, זה שמרגיש תמיד צודק.
בשלב מסויים התחלתי להקשיב לנשמתי, וללכת בעקבותיה. חיפשתי בכל מקום, בכל דרך רוחנית שתתן לי תשובות. בתחילה פשוט רציתי לראות אותה, לדבר אתה פנים אל פנים. ניסיתי סיאנסים, אבל היא מעולם לא הופיעה שם. התשוקה ליצור אתה קשר היתה גדולה מנשוא, וניסיתי בכל מקום. בסופו של דבר הגעתי אל הקבלה, ופה מצאתי את התשובות.
הבנתי שבעצם אני בחרתי בה, כדי שתעזור לי לבצע את התיקון שבאתי לעולם הזה כדי לעשות אותו. הייתי אמורה ללמוד ממנה שליטה עצמית, ואת הכוח לאכוף על עצמי לעשות דברים גם כאשר איני ששה לעשותם. הבנתי שהיא נולדה בראש חודש אב, היום הפותח את מזל אריה, והיתה בת אריה טיפוסית. בני מזל אריה מאוד דומיננטיים, ובדרך כלל שאיפתם היא שעל פיהם ישק דבר. לעומת זאת, אני בת מזל שור, הידוע בעקשנותו הרבה. מכאן נבעו חילוקי הדעות הרבים, כי אני עמדתי על דעתי והיא היתה משוכנעת שהיא יודעת טוב ממני מה טוב עבורי.
הבנתי גם כי נעלמה מחיי כדי שאדע שאסור לסמוך על בני אדם, אלא רק על השם לבדו. הוא זה שנותן לנו אהבה, הוא זה שנותן לנו פרנסה, הוא שנותן לנו חיים. כל האנשים הבאים אל תוך חיינו באים רק כדי ללמד אותנו משהו.
ורק אתמול, ביום הולדתה, הצלחתי באמת לסלוח לה. הצלחתי לשלוח לה אהבת אין קץ, אהבת חינם, אהבה שאינה תלויה בדבר. אמרתי לזכרה קדיש, כדי שנשמתה תעלה אל מימדים גבוהים יותר, כדי שלא תסבול במקום בו היא נמצאת, ואני מבקשת את סליחתה על כל הפעמים בהן גרמתי לה צער.
אני מקוה שהחרטה תזכך את לבי ושבשלב כל שהוא ניפגש ונוכל אז להתחבק ולהתנשק וליפול אשה על צוואר רעותה, דבר שמעולם לא עשינו כאן.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים, אמא אהובה שלי.