בריקוד של הנפש, במחול של הגוף,
החושים מתכהים - הם על סף הטרוף.
אהבה את שנאה משסעת בכל,
צמאה היא לדם, רווית אלכוהול.
כמו תינוק משחקת באש-גפרורים,
כשנכוות - בבכייה מחפשת "הורים".
רק האש מתלהבת ואין לה מכשול,
בדרכה היא שורפת, אונסת הכל.
מה נחשב עד עכשיו לקדוש וטהור,
נהפך גחלים בתוך החור-השחור.
ברגעים שכאלה נחרב היקום,
השעון נעצר, אין כל חשק לקום.
הכללים מתנפצים למיליון רסיסים
וכל מה שחפצת איננו ישים.
את חלל שעזבת מילאו הרוחות,
למשפט אין כל צדק, אם אין הוכחות.
מגרשים הם כל זכר של רגש אחר,
ואתה שם לבד, בלי ידיד או חבר.
בשריקות של הבוז הרוחות מצטיינים,
כי רק את עצמן להבין נכונים.
אם פולש מנסה לביתו לחזור,
הוא ניתקל בעוינות אטומה של מחזור.
לא הצדק שולט כאן באופן מוחלט,
אלא דחף עיקש שממנו נמלט.
לבסוף הרוחות נרגעות... נמסות
ואתה מפנה את אין-סוף הריסות.
מנסה לשפץ את בניין אהבה,
שבנית עד-כה בחזון של תקווה.
מסתבר שתמיד לרגשות יש גם סוד,
תקלות מהווה בבניית היסוד.
למבנה שכזה אין מרחב אחיזה,
אהבה כנווד בו, בחולות אחוזה.
מתגלגלת ברוח לכאן ולשם,
היא נגלת לעטים במרדף של אשם.
כבר נמצא הקורבן וסכין שוב מונף,
האימון מפרפר - כי מפשע הוא חף.