באווירת חג מתוחה, נקהלנו, בני המשפחה.
ריח של מתח רע, נישא לו באויר.
פגשנו את כל הדודים, כולל הלא הנחמדים,
והסלון הפך סואן, כמו בעיר.
ושוב "שלום!" ו"מה נשמע"? ו"מה קורה"? ו"איך קרה"?
והמשכנתא, המיסים, והמניות,
הבנתי לי יפה מאוד שטוב כבר לא יכול להיות!
יותר מדי אישים בין ארבעה קירות.
עם הסיגריות בסלון, והמפה שהוכתמה
והילדים, שלא פסקו שניה לצרוח,
אז אבאל'ה לקח פיקוד, כשהמצב היה - אבוד!
ואמא מלמלה שנית ש"אין לה כוח"!!!
פתאום הכל פה האפיר כשהתפללנו למכביר.
החיוכים היו כמו נוטפים מדבש.
חוייך חיוך של אין ברירה, כמו הסכמה כזו ברורה,
היה ברור שאין כאן כל מחר חדש.
אחר כך בא תפוח "נאש", אשר הוטבל קלות בדבש.
כולם דיברו לפתע, "כמה זה משמין"!
וכמובן שגם עוגה. אכן, היתה פה - חגיגה!
זה התעלק על זה, אתה לא תאמין.
הכל הפך דביק מדי. ראיתי, - זה גדול עלי!
יותר מדי של סכרין, גדוש כמו אור.
ומיני אז, כשבא לו חג, אני הופך להיות מודאג.
ואז מתחיל להתגעגע, למרור.
אולי אנחנו פולנים, שאף פעם לא נהנים.
או תימנים, עירקים, מי יודע מה.
אני? נמלט אז לבדידות. לספר טוב, אל החירות,
לזכות להיות רחוק מכל המהומה.
