עמק ובו כר של דשא
שלותו כה עמוקה
היכן הצרחות
הגופות הצונחים
היריות
השנאה
הנקם
חודרת אל עצמי פנימה
בודקת
חווה את החושך, את האימה, את היאוש
שולפת ניצוצות של אור
גורמת לקליפה להתייבש
רואה במראת הזמן:
אשה יפה, קשת יום,
מתבוססת בדמה
צונחת ירויה לעמק השלו
ועצמותיה הלבנות
עולות ממעמקים
לחיות פה
בארץ חמדת אבות
לנקות סיגי הכסף
מכלי הקודש
לטהר שרכי הריאה
לבנות כלי גדול ועצום
לקבל את פניך
בורא עולם
ביראה ובאהבה
בתחנונים בבקשה בבכי ובסליחה
ביום הדין.