בגן עדן פסעתי,
בין שבילי בראשית,
שוקטת אחר דמותךָ,
לפתע נרעדתי למַשָָּק אברות
מה כבדו הן לעת מְעוּפְךָ,
והייתָ
ציפור קהת פנים,
לא צבע לה, גם לא גוף,
חומקת כצל
על פני השנים,
נחבאת במשעול ללא שוּב.
זה הזמן,
כך אמרתי, זה הזמן המוחק
כל סימן וכל אות מתוויךָ,
מצהיב כתמונה,
את דמותך מְאבֵּק,
מטשטש את זיכרון
פניךָ.
אך מַשָָּק אברותיךָ
אותו צליל מוּכָּר,
שהאיר את דרכי כמו נר,
מהדהד תבונתךָ באוזניי,
ואומר:
"אני כאן,
כי לִבּךְ עוד זוכר".