שתי ידיים קטנות ועיני מלאכים,
עם דמעות של קריסטל לחיבוק מחקים,
במלמול של שפה לא ברורה מתעקשים,
להרגיע כאב, להשיב אבדה מבקשים.
נדחקים, מתרפקים, נמרחים כמו דבש,
איך אפשר לסרב לתינוק כה נרגש?
גל של חום ושל נחת שוטף את הלב,
כשיצור הקטן בחיבוק משתובב.
בין שברי משחקים לא נחות הידיים,
להבין "מהיכן שם צומחות הרגליים?"
ואם, שקט פתאום משתלט - לא ברור,
שוב נמצא השובב במקום האסור.
מסביב לצלחת מבול של לכלוך,
על פרצוף המרוח - נשפך החיוך,
הבגדים רטובים, מוכתמים הקירות,
הכל כבר שבע - הכל, חוץ מפעוט.
מאוחר, העיניים לישון מבקשות,
צעדים עייפים ותנועות כה קשות,
אך פינוקי רוצה עוד משחק או סיפור,
ואתה נענה לו עייף וגמור.
עוד חיבוק, עוד שתייה ולבסוף אמבטיה,
מביאים הם הורים למצב של אפטיה,
...זהו, סוף, סוף קצת שקט בראש,
אך הלילה לא תם, הוא מתחיל כ"מלקוש".
לפעמים עד הבוקר "משמרת שלישית"
ואתה כבר עייף מ"שמירה האישית".
גפרורים בעיניים, כולך מטושטש...
כך מתחיל כמו בסרט עוד יום מחדש.