ליושר נשמתי נתתי,
אך ציפיות מצאו רק בכי...
מצער, נפשי כלל לא ידעתי,
שברים הפכה היא בתוכי.
ליד אשר הושיטה פרח,
נגדה החרב החדה...
ולב החם קפא כקרח,
בטרם, שפתר חידה.
בקול חנוק זועק: "מדוע?"
אך אין תשובה לשאלה...
רק צחוק אוויל פורץ, פרוע,
מהבעת פנים, חולה.
הכול נראה עקום בין רגע,
מידות סתומות, חסרות משקל...
כיצד להימנע מפגע,
מול צרור תעתועי גורל?
מה שם צובע שוב האופק?
אולי הוא מצייר תקווה?
ושוב מאיץ הוא בי, הדופק...
בין השנאה לאהבה.