הארץ שלי היא כבר לא שלי
אטימות וטימטום ופזיזות
השחיתו אותה שָנים על שנים
עד שסוף-סוף ירדה היא לזנות
הארץ שלי שהייתה נסיכה
טהורה - שידעה רק אור
חלומות בהקיץ ולִבלוב ופריחה
כבר קרועה מלפנים/מאחור
הארץ שלי שגדלה ויפתה
והפכה מחלום למציאות
לא יכלה עוד לשאת את אובדן תמימותה
השתגעה והפכה לסיוט
הארץ שלי שהייתה אהובה-
כה-נצחית עד כדי שֶלָמוּת
הייתי מוכן בקלוּת בשבילה
מזדיינת עם כול סרסור
הארץ שלי - הוֹך איך זה קרה
שכול רגב הפך בה לרפש
שהיא כול-כך סרוחה-מלוכלכת-דוחה
שבורח ממנה גם תחש?
זה קרה כי רודפי הכבוד והעושר
רדפו ועשקו ועיקלו ורוקנו
את גופה ונפשה מכול תוכן
והשאירו אותה לגסוס ולמות
ואני שהייתי לה בן, מאהב
אח-רחמן, מעריץ ולוחם
לא מכיר אותה עוד ולא מתנחם
בעובדה שלא בה הַאָשָם
ואני מאשים את עצמי ואותי
שממש מול עיני - שתחת אפי
יום-יום לילה-לילה מאז ראשיתה
אנסו אותה עד שיצאה נישמתה
אנסו מאחור ואנסו מלפנים
השתינו ירקו לה ישר בַּפָּנִים
הָפַכוּהַ לביב ענק של שְׁפָכִין
הצחינו אותה צחנת עולמים
ועכשיו תחת כול נִבְלַת זַיִת-כָּרוּת
היא שכובה מתמסרת בלי הגה
למושל, מחוקק ומצביא שסרחו
ושופטים סרסורי אי-צדק
הארץ שלי היא כבר לא שלי
ולא של כמוני עשרות רבבה
היינו תמימים? חלשים? רשלנים?
מה נישאר מלבד חומר למחשבה?...