דִּיסְטַנס בלתי-שביר

עכשיו שאני במקום שאני לא מעליך ולא מתחתיך לא שמיך ולא אדמתך לא מלפניך ולא מצדדיך ולא מאחוריך - לא גבולך ולא אופקך אני יודע פתאום איך לא לעשות את הדברים עכשיו שאני רחוק באמת ולא סתם קטן ונעלם אי-שם בתוכך אני מביט בשמים ורואה שמים מביט באדמה ורואה אדמה ויודע פתאום להבדיל בין מים למים בין טוב ורע ויודע - יודע שלא הכול היה טוב ולא הכול היה רע בסופו של דבר זו כל התורה עכשיו שאת רחוקה גם בבשרך וגם ברוחך שאת עולם הולך ונעלם במהירות עצומה לתוך עצמו כמו חור שחור שאפשר לראות רק בזיכרון: אני מחכה לאור ראשון קם מסתכל לעצמי בעיניים לבדוק אם אני עדיין שלם עם עצמי כמו שפעם הייתי מסתכל בעיניך כמו שפעם היית מסתכלת בעיני כמו אלה שיש להם הכול ויודעים שיש להם רק מה להפסיד עכשיו שאני רחוק ואת רחוקה עוד יותר שאיני מעורב עוד בחייך ולא את בחיי שהזמן כבר פועל מהר לרעתנו אני נשאר כאן ברתק לחפות על כל שיכחה שמסתערת שוב ושוב על מה שהיה כדי שלא ישוב מפני שהוא לעולם לא יוכל עוד להיות מה שהיה