בצעד חרישי הוא הופיע,
נכנס לו, בלאט, אורח לא קרוא,
לא צלצל ולא הודיע,
בא לקחת עוד ברוא.
פניו חתומים, אין בם רחם,
לבו אטום לכאב המכרסם,
ובידו - צו מעולם של מעלה
לחטוף עוד נפש בקצו
של לילה.
ובן התמותה,
מנסה לדחות הקץ,
"רק עוד רגע", בעיניו מבקש,
השיר לא תם,
טרם הושלמה המלאכה,
רק עוד פרק נותר, אנא
הרפה את ידך.
אך בין זרועותיו הקרות,
חש בשעתו הקרבה,
מבטו הישיר אל האורח שבא,
ולבו נדם,
כי נקרא כבר ללכת,
כדרך עולם, כעלה בשלכת.
חרש עטף האורח את נפשו הענווה,
ונעלם על בהונות, כלעומת שבא.