(בראשית מ"ד) ח וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיּאמֶר בִּי אֲדנִי יְדַבֶּר- נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדנִי וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ כִּי כָמוֹךָ כְּפַרְעה:
רבות נכתב על המפגש הטעון בין יוסף לבין אחיו ועל המבחנים בהם העמיד אותם; במאמר זה נשתדל, כדרכנו, למצוא את המסר הטמון בפרשה עבורנו, יהודים בארץ ישראל בימי סוף ההיסטוריה.
יוסף הוא "איש מצליח" (שם, לט,ב) ויהודה (כמו כל אחיו) הוא רועה צאן. יוסף הוא איש העולם הגדול, המִשְנֶה למלך מצרים; בעוד אחיו מתבודדים ברעיית הצאן ובכך מתגוננים מפני השפעות העולם, הוא "מטפח קריירה". העימות בין דרכו של יוסף לדרכו של יהודה מלווה את עם ישראל מאז ועד בכלל.
יוסף עצמו מודע לצורך החיוני של אחיו בהתבודדות ועל כן הוא מייעץ להם:
(שם מו) לג וְהָיָה כִּי-יִקְרָא לָכֶם פַּרְעה וְאָמַר מַה-מַּעֲשֵׂיכֶם: לד וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד-עַתָּה גַּם-אֲנַחְנוּ גַּם-אֲבתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גּשֶׁן כִּי-תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל-רעֵה צאן:
יוסף עצמו הוא צדיק-יסוד-עולם ונותר כזה גם בעת שהוא מצליח; אבל מה שמתאים ליוסף לא בהכרח מתאים לכל אחד כי לא לכל אחד יש את תעצומות הנפש של יוסף להישאר צדיק בתוך מצרים; יוסף מודע לכך ולכן הוא מְשַכֵּן את אחיו בארץ גושן.
העימות בין דרכו של יהודה לדרכו של יוסף מגיע לשיאו בימי רחבעם בן שלמה (מלכים א יב) בפילוג מלכות ישראל לשתי ממלכות; מלכות יהודה בדרום ומלכות ישראל בצפון. בעוד הראשונה נשארה דבקה במסורת ובמלכות דוד משבט יהודה, יצאה מלכות ישראל לדרך חדשה: השגית, מצליחנית. כשלעצמה, דרך זו אינה רעה בהכרח; אלא שמטבעה, חותרת דרך זו להשתלבות בעולם הגדול ובתרבותו כאידיאולוגיה, תוך טישטוש המסורת של עם ישראל וערכיו. מכאן ועד לחורבן קצרה הדרך.
שורש הפילוג (דברי הימים ב, י) טז וְכָל-יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא-שָׁמַע הַמֶּלֶךְ לָהֶם וַיָּשִׁיבוּ הָעָם אֶת-הַמֶּלֶךְ לֵאמר מַה-לָּנוּ- חֵלֶק בְּדָוִיד וְלֹא-נַחֲלָה בְּבֶן-יִשַׁי אִישׁ לְאהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִיד וַיֵּלֶךְ כָּל-יִשְׂרָאֵל לְאהָלָיו:
לפי פשט הכתובים, פילוג הממלכה נבע ממאיסה במלכות בית דוד; אולם חז"ל מסיקים כי המניעים היו עמוקים הרבה יותר:
(הושע ג, ה, ברש"י): תנא משום רבי שמעון בן יוחאי: בג' דברים מאסו בני ישראל בימי רחבעם, במלכות שמים ובמלכות בית דוד ובבית המקדש; זהו שכתוב (מלכים א יב) 'אין לנו חלק בדוד' כמשמעו; 'לאהליך ישראל' (שם) אל תקרי לאהליך אלא לאלהיך; 'ראה ביתך דוד' (שם) זה בית המקדש.
נמאס להם מן הכפיפות לבית דוד; רוצים מלך משלהם. מה כבר ההבדל? זו מלכות וזו מלכות; הרי לא מדובר בדמוקרטיה במקום מלכות, אז מה ההבדל? אלא שמלכות דוד מסמלת את מלכות ה' בעולם והכפיפות אליה מהווה הודאה כי 'ה' אחד ושמו אחד', כי כל עניינו של יהודי בעולם הזה הוא לעשות את רצון הבורא יתברך ובכך להמליכו בעולם הזה הגשמי, וזה לא כל כך נראה להם. הם מעדיפים את החופש היצירתי; פולחן, לדעתם זה סתם פולקלור; לא מזיק גם לא מועיל; מי שרוצה שיתעסק בו; הם מעדיפים להתרכז בהתקדמות אישית, חברתית, מדינית בדרך שהם מוצאים לנכון; ללא כפיפות מחייבת לחוקי התורה השולטים בממלכת הדרום.
במקרא, הימין מכונה דרום והשמאל מכונה צפון; שְכֵּן העומד ופניו קדמה, מזרחה, הדרום לימינו והשמאל לצפונו. הנה כי כן, ההבדלים הרעיוניים בין השמאל והימין בעם ישראל אינם קשורים לסדר הישיבה של הצירים באותה ועידה צרפתית אלא לפילוג המקורי לשתי ממלכות. ממלכת הדרום, הימין, דבק במורשת ישראל ובשימור ערכיו הלאומיים בעוד השמאל חתר להשגיות המבוססת על תרבות אנושית כללית ברמה גבוהה ככל האפשר. השמאל התייחס אל המסורת כאל פולקלור ומיתוסים שנועדו לחזק את לכידות העם סביב המלך מבית דוד, והעדיף לוותר עליהם ביחד עם הויתור על מלכות בית דוד.
איחוד הממלכות אכן, עובדה היסטורית היא שמלכות הצפון חרבה עשרות שנים לפני שחרבה מלכות הדרום; ומה שגרוע יותר, אין לנו ידיעות מוסמכות על גורלם של הגולים. כלומר, הניתוק שלהם מעם ישראל ומתרבותו היו חזקים כל כך עד שניטשטשו במהירות ההבדלים בינם לבין העמים אשר באו בקרבם והם, רובם לפחות, התבוללו.
תהליך זה לא קרה לגולים ממלכות יהודה; הם היו מודעים ליהדותם ושימרו את תרבות ישראל ואף פיתחו והעשירו אותה בתנאי הגלות הקשים. הם גם חתרו לשיבת ציון ומימשו אותה ברגע שיכלו, מה שלא קרה עם גולי ממלכת השמאל.
קרע זה בעם ישראל לא נתאחה עד היום; איחוי הקרע הוא תנאי לגאולה השלמה, שהרי כך מנבא הושע:
ד כִּי יָמִים רַבִּים יֵשְׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין מֶלֶךְ וְאֵין שָׂר וְאֵין זֶבַח וְאֵין מַצֵּבָה וְאֵין אֵפוֹד וּתְרָפִים: ה אַחַר יָשֻׁבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבִקְשׁוּ אֶת-ה' אֱלֹקֵיהֶם וְאֵת דָּוִד מַלְכָּם וּפָחֲדוּ אֶל-ה' וְאֶל-טוּבוֹ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים:
(רש"י): אמר רבי שמעון בן מנסיא אין מראין סימן טוב לישראל עד שיחזרו ויבקשו שלשתן; 'אַחַר ישובו בני ישראל ובקשו את ה'' - זו מלכות שמים; 'ואת דוד מלכם', כמשמעו; 'ופחדו אל ה' ואל טובו' - זה בית המקדש; כמו שכתוב: 'ההר הטוב הזה':
מתוך תחושה של התפוררות כל המערכות ואין יותר על מי לסמוך, כל מה שנשאר הוא לבקש את ה'. הפילוג מתחיל במאיסה במלכות דוד אבל השיבה למקורות מתחילה בבקשת ה' דווקא. ועל כך גם מבטיח הנביא יחזקאל בסוף חזון העצמות היבשות:
(פרק לז): כב וְעָשִׂיתִי אתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ וְלֹא יִהְיוּ-עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד: כג וְלֹא יִטַמְּאוּ עוֹד בְּגִלּוּלֵיהֶם וּבְשִׁקּוּצֵיהֶם וּבְכל פִּשְׁעֵיהֶם וְהוֹשַׁעְתִּי אתָם מִכּל מוֹשְׁבתֵיהֶם אֲשֶׁר חָטְאוּ בָהֶם וְטִהַרְתִּי אוֹתָם וְהָיוּ-לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹקִים: כד וְעַבְדִּי דָוִד מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם וְרוֹעֶה אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם וּבְמִשְׁפָּטַי יֵלֵכוּ וְחֻקּתַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אוֹתָם: כה וְיָשְׁבוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לְעַבְדִּי לְיַעֲקב אֲשֶׁר יָשְׁבוּ- בָהּ אֲבוֹתֵיכֶם וְיָשְׁבוּ עָלֶיהָ הֵמָּה וּבְנֵיהֶם וּבְנֵי בְנֵיהֶם עַד-עוֹלָם וְדָוִד עַבְדִּי נָשִׂיא לָהֶם לְעוֹלָם:
ושיהיה רק טוב ליהודים.
