אבו מאזן, ראש הממשלה הפלשתיני החדש, הוא חסיד הקו הנוקשה הפלשתיני, זכות השיבה למקומות מהם גורשו ערביי ישראל, אזרחות ישראלית למגורשים, חזרה מדויקת לגבולות 67 בירושלים הם מבחינתו יהרג ובל יעבור. אבו מאזן קיצוני מערפאת באמונתו העמוקה במזימה יהודית ציונית, נאצית עולמית העומדת ויוזמת את מהלך האירועים בעולם.
ההבדל בין אבו מאזן לערפאת, הוא בראיה מפוכחת של המציאות. אבו מאזן התנגד בפומבי ובכל מאודו למה שהוא כינה "הצבאיות של האינתיפאדה". לדידו, פיגועי טרור בכפר סבא ונתניה הופכים את ישראל לקורבן ופוגעים בהכרה העולמית בצדקת המאבק הפלשתיני.
הוא היה מסתפק בהפגנות של ילדי ביה"ס מול הטנקים.
אבו מאזן מאמין בצורך לאכוף מרות לאומית, אם צריך אז בכוח, על כל הארגונים. בלי מרות שכזאת, לטעמו, נסדק מעמדה של הרשות בעולם. יאסר ערפאת, לעומתו, מעדיף בליל של ארגונים, גורמי כוח, מנגנוני ביטחון, ואפילו קבוצות פשע (דוגמת משפחת סמהדנא ברפיח) כשהוא בוחש בקדירה, נושא ונותן עם כולם ושולט בתוקף מרותו באנרכיה ממשלית מעשה ידיו.
בחברה הפלשתינית, המו"מ עם ישראל וניהול המאבק האסטרטגי נתון לאש"ף בלבד, שאיתו גם חתמנו על הסכם אוסלו. ניהול חיי היום יום, שיטור, חינוך, מיסוי ובריאות מסורים בידי הרשות הפלשתינית. דבר לא נגרע ממעמדו של יאסר ערפאת כראש אש"ף. למעשה מאפשרת בחירת אבו מאזן לכל הגורמים לרדת מהעץ, ללכת עם ערפאת ולהרגיש בלי.
מצבנו היום קשה בהרבה מאשר ערב הסכם אוסלו. הסתה פרועה בת 9 שנים ברשות הפלשתינית גדלה דור שונא והאמון המועט בין העמים נעלם. תחושת ההשפלה הפלשתינית מהעימות עם ישראל וההשפלה הכלל ערבית מהניצחון האמריקני המהיר בעירק מחכים לפורקן. השבת הכבוד האבוד, במין מלחמת 'יום כיפורים' היא כמעט צורך קיומי עבור ערביי המזה"ת בכלל ופלשתין בפרט. כבוד שבלעדיו כל הסכם סופי הוא כניעה. הזמנת אבו מאזן לארה"ב לפגישה עם הנשיא, מעמידה אותו על תקן סוכן חסר לגיטימציה בעמו שלו וכמשרת הציונות והאמריקניות השנואה.
אפשר להניח שדיבורים על שלום עם אבו מאזן והצגתו כמי שילחם בטרור, למעננו, רחוקים מהמציאות כמרחק מזרח ממערב, וקודם כל מכרסמות במעמדו הרעוע ברשות הפלשתינית במשתמע מחזקות מחדש את ערפאת.
השלום, כמטרת המהלכים המדיניים הנוכחיים, מבטיח נאמנה שנכדינו יתקוטטו בעוד דורות, בדיוק כמו היום. מי אשם בשלום שחמק, מי אשם במדינתנו הדו-לאומית ומי אשם בכלל במצב. האמירה "עשינו הכל למען השלום" היא הפותרת אותנו מאחריות לעשות הכל למען עתידנו גם באין שלום.
יש תחומים שבהם לישראלים ולפלשתינים עניין משותף. תיירות, חקלאות ותנועת סחורות ושרותים. לפני האינתיפאדה החלו לצוץ ניצני תעשיית היי-טק פלשתינית הזקוקה לשיתוף ישראלי. אפשר להגיע להסדר ביניים ארוך טווח. כזה שמאפשר חיי יום-יום יותר סבירים, לנו ולהם, מין הסדר שבו אף עם לא מוותר על חלומותיו, אבל במקביל מעצב רקמת חיים נסבלת ומצמיח אינטרסים פשוטים יום-יומיים להמשך המצב הקיים. תהליך שיצמיח מעמד ביניים פלשתיני, שבהעדרו ממילא לא יהיה שלום. תהליך שלאורכו יתחלף דור בהנהגה הפלשתינית.
כמו כל תהליך ארוך טווח, אי אפשר לחזות את תוצאותיו, אבל אפשר להבטיח שהזמן לא יבוזבז עד בוא השלום, שאנחנו ננתב את התהליך ונעצב את מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית המשקיעה בזהותה היהודית והמתכנסת לשם כך לגבולות מתאימים.
אפשר להגיע להסדר ביניים ארוך טווח שלא מקצר את ההיסטוריה, ולא שואף לדלג על תהליכים וחלומות לאומיים. כזה שהוא פחות משלום אבל הרבה פחות ממלחמה.
