סטטיסטיקה רשמית מסתירה לעיתים קרובות יותר מאשר היא מגלה, וכך גם הסטטיסטיקה המשטרתית. גם הנתונים המפורסמים פעם בשנה ע- ידי משטרת ישראל מגלים טפח ומסתירים טפחיים.
לפי הדוח האחרון של משטרת ישראל, שפורסם באתרה בימים האחרונים, יש ירידה בפשיעה מאז 2004. בעבירות אלימות המגמה הכללית מאז 1998 ועד לראשית העשור הקודם הייתה של יציבות. אולם, לפי נתוני המשטרה מאז 2006 ועד 2010, יש ירידה ניכרת של 22% בעבירות אלימות. משום מה, ה"אדם ברחוב" לא חש בכך. אך התחושה הזו, גם אם היא קשה למדי, אינה מספיקה כדי לערער את הנתונים הסטטיסטיים שמפרסמת המשטרה.
לעתים, צריך לנבור ב"מספרים הקטנים" (על משקל "האותיות הקטנות") כדי להגיע לנתוני האמת. כך, למשל, הצדקתי בעבר (וגם היום עמדתי לא השתנתה בנושא זה) את השימוש בתחבולות במסגרת חקירה, לאחר שבחינת הנתונים לפי סוגי עבירות, הצביעה על עליה במספר הפשעים החמורים ובעיקר בעבירות רצח, ניסיון לרצח, שוד, שוד בנסיבות מחמירות, אונס ואלימות (נכון למועד פרסום המאמר על תחבולות בביטאון "הסניגור" ב-2003).
לדוגמא, לפי נתוני שנת 2002 הייתה ירידה במספר התיקים שנפתחו בגין אלימות גופנית. אך בעוד טענה זו של המשטרה הייתה נכונה לגבי כלל התיקים, הפרדה בין תיקי פ"א (סיווג של תיקים פליליים, שנפתחים בדרך כלל בעבירות שאינן קלות) ובין תיקי א"ת (אי תביעה, סיווג לתיקים בגין עבירות קלות וקלות מאוד, שנסגרים ללא חקירה משמעותית ולעתים ללא חקירה כלל) מצביעה על מגמה שונה. נכון לאותו זמן, אף כי מספר כל תיקי האלימות ירד, מספר התיקים בגין עבירות אלימות קשה עלה, בעוד מספר התיקים בגין עבירות אלימות קלה ירד.
אך זהו ניתוח של תופעת האלימות לפי נתוני המשטרה עצמה. מאז, שינתה המשטרה את מנהגיה ואת סיווג העבירות, וכך קשה להבחין בין אלימות קשה וחמורה ובין קלה. ואף כי המשטרה מפרסמת סיווגים שונים של עבירות אלימות, אין ביטחון שהסיווג של אירועי האלימות לחמורים ולקלים - מהימן.
לעתים נופלת לידינו הזדמנות טובה לבדוק את הנתונים והסטטיסטיקות שמפרסמת המשטרה ולעמת אותן עם נתונים אחרים. נכון, ניתן לטעון שגם הנתונים הנוספים הם פרי עיבוד סטטיסטי, וכבר כתבתי משהו על סטטיסטיקאים, אך ההשוואה בין שני קבצי הנתונים מעניינת לכשעצמה ובמיוחד מטילה ספק רב במהימנותם של הנתונים המשטרתיים.
אתמול פרסם המרכז לחקר טראומה ורפואה דחופה במכון גרטנר נתונים אודות פגיעות טראומה בישראל בעשור האחרון. באתר המרכז אף נמצא פרסום בנושא זה לגבי השנים 1998 - 2005. שתי קבוצות הנתונים גם יחד מאפשרות הצצה לחדר הסגור בו מוסתרים הנתונים האמיתיים של משטרת ישראל אודות עבירות אלימות.
לפי מרכז זה, חלה בעשור האחרון עליה מדאיגה (כנראה לא את המשטרה) באירועי אלימות שהסתיימו בפגיעה גופנית ובפציעה. האירועים הללו עלו פי שלושה מ-1998 ועד ל-2010. גם לפי מדד חומרת הפגיעה התמונה אינה ורודה כלל. ברוב מדדי החומרה, נפגעי אלימות נפצעו קשה יותר מפגועי טראומות אחרות. 13% מנפגעי האלימות נפצעו קשה ואנוש לעומת 10% בין יתר הפצועים.
כ-30% נזקקו לטיפול בחדר הלם, לעומת 13% מבין יתר הפצועים. התמותה של נפגעי האלימות גבוהה יותר משל נפגעים אחרים (נכון, בשברי אחוזים בלבד, אך כל שבר אחוז המייצג אדם שנרצח או שנהרג מייצג עולם מלא). גם השימוש בנשק חם באירועי אלימות - עלה במשך השנים. ויש להבהיר, כי מדובר באירועים פליליים בלבד ולא בנפגעי מאירועי טרור ומאירועים ביטחוניים אחרים.
נכון, המדובר בעבירות אלימות בלבד, אך מדוע שנניח שנתוני המשטרה נכונים ליתר העבירות, אם בעבירות אלימות מתגלה שתמונת הנתונים שמספקת לנו המשטרה אינה נכונה?
ייתכנו לכך מספר הסברים: - עקב ירידה חדה במידת האמון של הציבור במשטרת ישראל, אנשים אינם מתלוננים, גם אם הם נפגעים קשה, קל וחומר כאשר הפגיעה קלה.
- אדם שהתלונן בעבר ו"זכה" ליחס שלילי מצד המשטרה, לא ימהר לשוב ולהתלונן שם. וכדאי להציץ בסקר שהזמינה משטרת ישראל (ומצוי באתר המשרד לביטחון הפנים ובאתר משטרת ישראל), שם נמצא ששביעות הרצון של האזרחים שנזקקו לשירותי המשטרה יורדת והולכת.
- המשטרה אינה רושמת תלונות של הציבור ועושה הכול כדי להניא אותם מלהתלונן.
- המשטרה "משחקת בנתונים". החוקרים אינם פותחים תיקים פליליים בגין תלונות המוגשות על-ידי אנשים מהציבור, אלא גונזים את התלונה ללא פתיחת תיק, והכול כדי להציג תמונה ורודה של פשיעה יורדת. וכבר פורסמו בתקשורת מספר כתבות על "תוכנת המנה"ל" שהונהגה במשטרה ועל עיוותי הססטיסטיקה שיצרה.
ואם למשטרה יש הסברים אחרים - היא מוזמנת לתיתם. ללא תשובה מניחה את הדעת (לפחות) - לא נוכל להניח שהנתונים שמספקת לנו המשטרה בדוחותיה נתוני אמת הם.
