בְּנִי צָמַח לוֹ כָּאֶרֶז,
לְנֶגֶד עֵינַי הַמִּשְׁתַּהוֹת
וּבַפְּלִיאָה רוֹאוֹת בּוֹ רָז.
יַלְדִּי גָּדַל וְשָׁכַח נְעוּרָיו,
כְּצֶמַח מְטַפֵּס חַג אֶל עַל,
אֶל נְעוּרָיו מַבִּיט אֲנִי בְּעֶרְגָּה.
בְּכוֹרֵי טִפֵּחַ אֶת חֲבֵרָיו
וְלֹא שָׁמַע בַּעֲצַת הוֹרָיו,
אֶלָּא סָמַךְ עַל דַּעַת עָצְמוּ.
כְּגֶבֶר אֶל גֶּבֶר הַיּוֹם,
דְּבָרִים כְּדָרְבָנוֹת יֵאָמְרוּ,
כִּי מוּטָב כָּךְ מֵאֲשֶׁר סורך.
שׁוּב בְּנִי מִדַּרְכְּךָ,
הִצָּמֵד לַטּוּב וְלֹא לַנְּבוּאָה,
מֵחָזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים.