(בדרך הביתה מבית הספר אימי רצה כמטחווי הקשת מפני אבן מחודדת מצופה בשלג הנורֵית לעברה במילה: ז'יד!)
בְּעִקְבוֹת הַנִּסּוּי מַבִּיטָה לָאַנְטִישֶׁמִיוּת
בְּעֵינַיי הַתְּכוּלוֹת; נוֹלַדְתִּי בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן הַנָּכוֹן
לְהִנָּשֵׂא מֵאַהֲבָה, בַּמָּקוֹם וּבַזְּמָן הַנָּכוֹן
לִקְלֹט אֶת בַּעַל הָעֵינַיִם הַחוּמוֹת
שֶׁהָפַךְ בַּעְלִי - הַמַּטִּיחַ כְּלַפַּי
אֶת מַה שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי עַד אָז
מִיָמַי: "חֲבָל שֶׁלֹּא הָרְגוּ בָּכֶם יוֹתֵר
חֲבָל שֶׁלֹּא חִסְּלוּ אֶת כֻּלְּכֶם, הָאַשְׁכְּנָזִים."
וּכְשֶׁהִזְדַּקְּרוּ הָאָזְנַיִם הַחַפּוֹת וְנֶעֱכְרוּ הָעֵינַיִם הַזַּכּוֹת
יָכֹלְתִּי לְפֶתַע לְהַאֲזִין לִיְלָדִים בְּבָתֵי סֵפֶר, בָּהַפְסָקוֹת-
מְדַקְלְמִים אֶת הוֹרֵיהֶם וּמַטִיחִים זֶה בַּזֶּה
בְּדִיוּק אֶת אוֹתָן הַמִּלִּים הַנּוֹרָאוֹת עַל רֶקַע
הָהֵד "אַתֶּם לֹא מִשֶּׁלָּנוּ". וְיָכֹלְתִּי לָרוּץ בְּחֶבְרַת
הַקְּלָלָה: "רוּסִיָה זוֹנָה" הַמּוּטַחַת לְעֶבְרִי בְּמֶרְחַב הָעִיר
הַשּׁוֹפַעַת תַּרְבּוּיוֹת. וְלַמְרוֹת שֶׁנּוֹלַדְתִּי בָּאָרֶץ, וְהוֹרַי לֹא
עָלוּ מֵרוּסְיָה וּמֵעוֹלָם לֹא הָיִיתִי זוֹנָה, הִרְגַּשְׁתִּי זַעַם
וְאֵין אוֹנִים כְּאִלּוּ כֵּן, אֲנִי בְּאוֹתוֹ הָרֶגַע עוֹלָה חֲדָשָׁה.
לֹא נִזְקַקְתִּי אֲנִי הַלְּבָנָה, לְנִסּוּי מַדָּעִי
כְּדי לַחֲווֹת אַפְלָיָה, בְּעַצְמִי. וְהָעִיקָר, מַה אַתָּה
יָקִירִי? יְמָנִי אוֹ שְׂמָאלָנִי? בּוֹא וְנַעֲשֶׂה אַהֲבָה
כִּי אֵין אַהֲבָה, כִּי רָחוֹק מִיְמֵי הַבֵּינַיִם יֶשְׁנָם הַקְּצָווֹת
וּבַתָּוֶךְ - זִירַת הִתְגוֹשְׁשׁוּיוֹת.