ערפאת חי כסמל

בס"ד ימי הפסח התשס"ב ראש הממשלה התחייב בפני הנשיא האמריקני כי לא יפגע בערפאת אישית. הוא הבטיח חסינות אישית לרב המרצחים. גם כל העולם דורש מישראל לשמור על חייו של ערפאת. רב המרצחים הפך לסמל בינלאומי, ולכן פגיעה בו תסכן את שלום האזור ואולי את שלום העולם כולו. כך טוענים. מעניין, מה מסמל ערפאת שכולם דואגים כל כך לשלומו? במה הוא זכה להיות סמל? יש רק תשובה אחת לשאלה זו, והיא מעוררת מחשבות נוגות באשר לתבונתם של מנהיגינו בפרט והכיוון של העולם בכלל: ערפאת הוא סמל להתרת דמם של יהודים. חיסולו של רב המרצחים הזה עלול לשדר לעולם מסר ברור כי דם יהודי אינו הפקר, ואת המסר הזה מנסים כולם למנוע. לא מוכנים לוותר על הקורבן הנצחי לנטיות הרצחניות שלהם, היהודי. מטבע הדברים, בשכל אנושי פשוט, ערפאת היה צריך להיות המטרה הראשונה והראשית לצלפים המיומנים של צה"ל. הם הרי אמורים לחסל כל מי שמנסה לפגוע ביהודים, כל "פצצה מתקתקת" בעגה של ימינו. בעשרות השנים האחרונות אין שום פצצה שמתקתקת יותר חזק ויותר מהר מיאסר ערפאת. אז למה לא מחסלים אותו? כי ראש הממשלה הבטיח לג'ורג' בוש שלא יפגע בערפאת אישית. מה זה אומר על ראש הממשלה - שכל אחד יחליט לעצמו. אנחנו רק מתנחמים (נחמה קלושה) בכך שזיהינו את הכיוון שלו כבר לפני זמן רב, ולא הצבענו עבורו בבחירות. לזכותו של מר שרון אפשר רק לומר, כי בין הפוליטיקאים הוא אינו היחיד השומר על ערפאת כעל הבן יקיר שלו. להפך, רוב הפוליטיקאים האחרים גרועים ממנו בהרבה. כמו בלבנון, בהיותו שר הביטחון, גם כאן מחפש ראש הממשלה פרטנרים לדו-שיח. שלא כמו בלבנון, כאן התנועה היא לקראת קטסטרופה שכעת, אחרי 415 קורבנות שווא (בשמונה-עשר חדשים, נכון ל-31.3.02 שעה 21.00). אנחנו רק בתחילת הדרך אל היעד הנורא אליו מובילים אותנו מנהיגינו בעשור האחרון. איך ולמה זה קורה לנו? ובכן, יש בעיה בהנחות היסוד: את הנחות היסוד שלנו, אנחנו, פחות או יותר מכירים; בבסיס הכל ניצבת הנחת השוויון בין כל בני האדם ללא הבדל דת, מין או לאום. הומניזם. מכאן, לכאורה, נובע העיקרון של חיי אדם כערך עליון. מכאן גם המוחלטות של שלטון החוק ועוד מאפיינים של חברה דמוקרטית המגבילה, מרצון, את השימוש בכוח. מכאן נובעת הנכונות לדון עם האויבים והנכונות להתפשר אתם כי "גם להם יש זכויות". וכאשר תגובותיהם של ה"פרטנרים" אינן תואמות את ציפיותינו - אנחנו מנסים לכפות עליהם את צורת החשיבה שלנו, כדי להשיג מהם התנהגות הרצויה לנו... שיטת המקל והגזר; נוותר להם עוד ועוד ומצד שני נכה בהם כך, שיבינו כי מה שאנחנו מציעים זה הכי טוב להם. אנחנו הרי יודעים יותר טוב מהם מה טוב להם. וזה לא עובד. זה לא עובד, כי הנחות היסוד שלהם שונות לחלוטין משלנו. הן שונות עד כדי כך שאין שום נקודת מפגש בינינו לבינם. לא הבנו את זה דרך הראש - נבין את זה כעת דרך הדם השפוך. יחס נכון לרוצחים מונע הרבה הרבה דם שפוך בהמשך. ניסיון שלנו לצמצם את מספר ה"קורבנות" בצד השני, מעלה את מספר הקורבנות בשני הצדדים. תגובה נחרצת מיד - מונעת את הרצח הבא. בשורה התחתונה מתקבלת המשוואה הבאה: רחמנות וסלחנות כלפי פורעים = אכזריות כלפי אנשים תמימים. - - - ותקנו אותי אם אני טועה. נסים ישעיה, תנועת 'אור ישראל'.