ב 1948 שהוקמה המדינה,
יצאנו לרחובות והשתוללנו משמחה,
הימים היו קשים, פרצה מלחמת השחרור,
אך כולנו היינו חדורי אמונה שיהיה בסדר גמור.
ביצים ונפט קבלנו בהקצבה,
וקלטנו עולים כמספר תושבי המדינה.
הנוער היה חדור ציונות,
ונשבה רוח של שיתוף ורעות.
עברו כחמישים שנה,
מספר תושבי ישראל הוכפל פי ששה,
כמעט לכל אחד יש מחשב ומכונית,
אך מצב הרוח הלאומי ירוד מתמיד.
מה קרה לנו ולמדינה?
כיצד איבדנו את האמונה והתקווה?
לכאורה יש לכל אחד יותר,
אך היום אנשים לא מוכנים לוותר.
קמו בארץ מפלגות ועמותות,
דתיים, קיבוצים, והתנחלויות,
שכל ייעודם ומטרתם,
להשיג כמה שיותר לעצמם.
מגיע לנו, צועקים חברי העמותה,
רוצים יותר כסף, יותר אדמה,
ולא מעניין אותנו על חשבון מה,
העיקר הוא אנחנו, לא האומה.
ועובדי חברת החשמל והנמלים,
וכל מי שיש לו גישה למפסקים,
סוחטים תנאים משגעים,
והגיע הזמן לומר להם- אתם מגזימים.
המצב הכלכלי הוא רע ונמהר,
והפער בין הקצוות הולך ונפער.
הדתיים ואלפי בטלנים ,
מעדיפים לא לעבוד ולקבל תגמולים.
המפתח לשפיות, לשלום וגאות,
הנה לתת גם לשכננו להגיע לעצמאות.
נסוג לגבולות ישראל הישנה,
ואולי גם נחזור לתקופה הטובה.