מפסגת הר-נבו הפרטי שלי
שגובהה משתווה למספר שנותַי
נראות לי קטנות כְּאוֹרְחַת-נְמָלִים
מי שהיו בזו אחר זו
הגדולות באהבותַי
ואולי הן באמת קטנות ואולי
הן היו כאלה תמיד ולכן
אף אחת מהן לא הייתה נצחית
אבל איך ייתכן שבזמן אמת
נסתרה האמת מעיני?
מפסגת הר-נבו הפרטי שלי
בלילות שטופי כוכבים ובדידות
אפשר לראות לַמרחק המפליא
שבו הכול התחיל וממש בקלות
לנבא - אִם לא אֶת העתיד
אז לפחות את העבר: מחר
לפני ארבעים שנה בשעה
אחת אחר חצות בדיוק
תאבדי את בתוליך על ספסל בגן
העצמאות (מצחיק או עצוב
שהאדמה באשר היא שם
אינה מבדילה בין דם לדם
לא כשהיא בתולית
ולא כשהיא כבושה) אחר-כך כמובן
כמו שנשבעים על דם נישָבע
שזה נצחי... מחר ועוד מחר ועוד מחר ואז
בקושי רואים בקושי מכירים
אחד את השני בקושי מושיטים
יד לשלום - מִן שלום כזה
בלי טעם ובלי ריח - אפשר לומר:
שלום מיותר - וזה מה שכל אחד
אומר לעצמו אחרי שנפרדים
ונפרדים ונפרדים אם יש לו עדיין כוח
להגיד לעצמו דברים
מעל פסגת הר-נבו הפרטי שלו
שלה שלך שלי של מי שיכול לראות
בעיניים עצומות כל ארץ מובטחת
אליה כבר לא יבוא - לא מלפנים ולא מאחור
ולא... אבל יש פיצוי של הרגע האחרון:
הלא זמן היקום כולו מצוי
גם בגרגר הקטן ביותר -