לא הכרתי אותך מעולם.
עד היום לא שמעתי את שמך.
ובכל זאת עכשיו, 3.00 לפנות בוקר,
איני מצליחה להירדם.
מיטתי חמה, נאיפה,
אך מיטת הברזל שלך
קשה וצרה.
איך הצלחת להירדם בה,
לילה
לילה
שש עשרה שנים.
שש עשרה שנים תמימות.
והרי קר לך.
והרי את רעבה לאהבה
ומכסת החלומות הולכת ופוחתת
הולכת והופכת סיוטים.
הו נאיפה.
איך היה העוול מפעפע
בתוך האדמה, לבת נחשים אדירה
מתחת רגלי ממש.
כל אותם ימים
גדלתי ילדים
כתבתי שירים
ואת שוכבת מכווצת בפינת החדר
מתרוקנת ממדת הבכי והצער
שומעת עורבים.
איש לא יראה יותר את יפיך, נאיפה
[יפה כמו ירח, אמרה השכנה הזקנה]
ההולך ולובש פני כאב נורא.
הו, נאיפה,
איני יכולה להסיר את דמותך מנגד פני.
_________
מתוך הספר "ציפור האש"