עם רדת החשיכה, בתוך מעורות הדממה,
רוקד לו ליבי ; רוקד לבדו
הוא מרגיש בדידותו, וחש את יובשו,
מוסיף ומרגיש הוא את ריק משקלו.
מרוב חנק נכחל, וחש הוא כאילו כלאו השמים מטל.
רוצה להשתחרר מאפור החיים,
רוצה להיוולד כציפור במרומים,
גם אם לכמה דקות, גם אם זה רק מרקם אשליות.
השירה היפה, הצליל העמוק, מאירים החושים אך לכמה דקות.
הוא ממשיך ופועם , ממשיך ויוזם, אך קולו בדמותו של שעון כנודם.
הוא מביט לפינה, ופוגש בדממה
הוא חוצה הגבולות ונתקל בקירות.
נראה כי נכנע, נראה שכבה,
אך בחדרי נשמתו, הוא ממשיך תפילתו.