קודם נשקו לי, את כפות רגלי, ואמרו תודה,
הם חרטו על לוח לבי את דברי החרטה
ואחר דממו, דימו להמתין למוות
שהילך סביבם, סובב, סובב, כמו להקת צבועים
(אולי זאבים) מאורגנת, חמושה בצחוקה המקפיא
החוצה מרחקים בלילה, כשירח קר הניח קרני אור על האדמה
שהאפירה מאבק אלפי העולים לרגל.
באמת מוטב שתרעדו בקור - עדיף על רעד של בכי,
ושתרעבו למלות ניחומי - הן טובות מרעב ללחם,
וכדאי שלא תצמאו למים - כי אם למוצא פי,
וענייכם - שיסתפקו במטלית הלחה בה ינגבו את גופי
הסדוק כמו מומיה שנמצאה במדבר המצרי
היכן ששוטטתי אחר עקבותיו הטובעים ואובדים
בחול המתעתע של אלוהי.
עכשיו הם סיימו ויצאו. על קצות אצבעותיהם,
מניחים כריות לפני כל צעד, למען איטיב לישון.
אבל גם ממרחק השנים הד
עוד לחש באוזניהם, כשדימו לתומם כי ברוב קשב
היטיבו כל-כך לשמוע.
והרבה אחר-כך, בחדרי האפלים, היכן שנשבעו לשתיקה,
העלו על הכתב שברי זיכרונות, ציירו אולי גם עובדות,
ופיסלו, מן הסתם, את שגיליתי להם בחלומם.