שם, למעלה, בין כרובים,
יושב אבי,
פייטן היה בחייו ולשונו זכה,
דיבורו - מלאכת מחשבת
ושפתו נקיה וברה.
והוא, שם, רוכן על מכתבתו,
בוחן את כתביי,
את שיריי,
מדי פעם, מניד ראשו קדורנית,
עוטה ארשת פנים רצינית,
ובמומחיות של אמן,
בתנועות יד מהירות,
מרפרף בקלילות על פני השורות,
משנה ניסוח, מנקד בקפידה,
שותל כמה פסיקים
וסוגר בנקודה.
יש והוא אוחז באחד מכתביי
מעיף בו מבט ומחייך,
שבע רצון וגאה
זוקף קומתו,
יד ביד בסיפוק מחכך.
ואני מרגישה מין רטט מוזר
עובר בין ידיי,
ממשיכה לשזור
אות לאות, מלה למלה,
עוד משפט,
רעיון,
ואז, כמשיכת קולמוס,
מן החלון,
צל כבד חומק
ורוח קל מרעיד את הדף.