המשטרה התעלמה? - המשטרה תשלם!

רבים האזרחים שאיתרע מזלם להגיש תלונה במשטרה. בחלק מהמקרים, מדובר בעבירות רכוש ובאחרים בעבירות אלימות. בכל המקרים כמעט, עסקינן בחוויה בלתי נעימה בעליל והמערכת אינה טורחת להקל עליה. הצורם ביותר, במרבית המקרים ומעבר לחוסר היעילות המופגן והיעדר תודעת השירות המוחלט של המערכת הינו - אדישותה. הדבר בולט במיוחד במקרים בהם המדובר הוא בעבירות שיטתיות או חוזרות ונשנות. כמוצא אחרון, פונה המתלונן למשטרה וחוסר האונים שלו גדל אף יותר כאשר הוא נוכח כי זו אינה מזדרזת להושיע. התירוץ הנפוץ ביותר של המשטרה, כך נראה, הוא "היעדר כח אדם". להבדיל מחברה פרטית, חיה המשטרה (כמו גופים ציבוריים נוספים) במעין "בועה" ובהנחה כי נזקו ומצוקתו של האזרח אין בהם כדי להשליך עליה והיא מוגנת מפני תוצאות מחדליה. אותה הנחה - הנחת שווא היא. המשטרה, כמו כל גוף ציבורי אחר, חשופה לאחריות, לרשות אחריות נזיקית, ועשויה בהחלט להיתבע ולהידרש לשלם פיצויים לניזוקים ממחדליה. זאת מאחר והגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי [1]. בהקשר זה כבר נקבע כי [2]. עוד נקבע בעניין זה כי [3]. במקרה שהיה, הוגשה תלונה מטעם חברה כנגד עובר לשעבר בשל חשד לפריצות חוזרות ונשנות לשרת המחשב שלה, גרימת נזק לבסיס הנתונים ונטילת מידע ממנו ללא רשות. לאחר שהחקירה החלה להתמהמה, הוברר כי המשטרה נתנה הוראה ל"שינוי סדר העדיפויות" והטיפול בתלונה נזנח. מספר מכתבים חריפים מעורך דינה של אותה חברה והודעה חד-משמעית כי האחריות לכל נזק עתידי תוטל על המשטרה, הם שהביאו לבסוף לחידוש החקירה במשנה מרץ ולהשלמתה. במקרה אחר [4] סבלה משפחה ממסכת ממושכת וחריגה של הטרדות, איומים וגרימת נזק לרכושה. המשטרה נקטה אזלת-יד מוחלטת במהלך כל אותה תקופה עד שלבסוף נאלצה אותה משפחה להימלט על נפשה למקום מגורים אחר מחוץ לעיר מושבה. באותו מקרה נקבע, כי . לעניין זה קבע בית המשפט, כי . בהתאם להלכה שנקבעה, חייבת המשטרה לטפל בתלונות המוגשות על מעשי עבירה שנעשו באדם בעבר, הנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה הופך המתלונן את חובתה הכללית של המשטרה לטיפול בתלונות לחובה קונקרטית כלפיו. אמנם, למשטרה נתון שיקול דעת רחב בדבר אופן הטיפול. בידי המשטרה המומחיות הנדרשת להחליט על קו הפעולה המתאים. אלא שאין הדין מותיר למשטרה שיקול דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול דעת ולהיות מנומקת. לעניין זה נקבע, כי . בענייננו [4] נקבע כי למתלוננים הוסב, בשל מחדלי המשטרה, נזק שאינו ממוני (לא כספי) בשל מסכת ההתנכלויות והפגיעה בשמם הטוב. לפיכך, חוייבו הן המטרידים והן המשטרה לפצות את המתלוננים בסך של 600,000 ש"ח (75% מתוכם - המטרידים והיתרה - המשטרה). בנוסף, חוייבו הם לפצות את המתלוננים עבור הנזקים הכספיים שהוסבו להם והמשטרה אף חויבה לשלם למתלוננים סך של 25,000 ש"ח בשל הוצאות ההליך. המסקנה, כי מוטב לה למשטרה לחדות משאננותה ואדישותה למצוקת האזרחים, ולמלא תפקידה בצורה ובאופן להם כיוון המחוקק בהסמיכו אותה ומוטב לאזרחים כי ישכילו למצות זכויותיהם גם כאשר המזיק הינו לא אחר מאשר - המשטרה. ___________________ [1] "בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)" (דברי השופט משה בייסקי בע"א 337/81 בוסקילה נ' מ"י, פ"ד לח(3) 337, 345). וראו גם ע"א 429/82 מ"י נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733; ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מ"י, פ"ד מד(4) 272; ע"א 5604/94 חמד נ' מ"י, פסק-דין מיום 12/1/04). [2] ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1) 113, בע' 134. [3] ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מ"י, פ"ד נו(6) 185, 188. [4] ע"א 1678/01 מ"י נ' וייס ואח', פסק דינו של בית-המשפט העליון מיום 2.6.04.

__________________

המחבר הינו עו"ד, חבר ועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי הדין.

תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהיא.