המרצפות העכורות בעמק התקווה
זהרו אלי באלפי נבואות.
מוכר הפלאפל הותיק זיהה בי זרות מסויימת
ושאל מאין באתי.
"ממיאמי," אמרתי כדי לסבר את אזנו.
לא יכולתי לומר לו
שנחתתי ממימד אחר.
שבעצם גם הוא נמצא במימד אחר,
אבל אינו יודע זאת.
חנות הפלאפל ניצבה במקום
בו שמעתי, לפני שנים רבות,
את הקול המצווה עלי
"לתת".
פסעתי במקום הזה והייתי שוב שם,
נערה בת שמונה עשרה,
מלאת חיים, אהבה ושמחה,
מחפשת למי לתת.
נפתולי החיים לימדוני
שיש דרכים רבות לתת,
ושיש נתינה שהיא בעצם לקיחה.
בית הכנסת של פאפע ניצב שם בסמוך
ביראת שבת
ופניהם של המתפללים ביום כיפור
זהרו מעל
ממלמלים את מילות הקודש.
פאפע ואני צעדנו בדרך הפרחים הנסתרים
קוטפים חיוכים ומבטי תודה
וסבתא נשארה בבית
מצפה לאור הגנוז.
מאז הולכת אני בשבילי הדעת הקסומה
בוחנת כל צעד, כל מילה,
נותנת ולוקחת
ובמילה אחת -
שמחה.
