"אַתְּ נִרְאֵית טוֹב מְאֹד". הִרְהֲרָה.
נִשְׁעֶנֶת אָחוֹר כְּדֵי לִנְכֹחַ בְּעֹמֶק הַלִּישָׁה;
כְּדֵי לִתְפֹּס אֶת הַטְּוָח
כְּדֵי לִסְקֹר מִמֶרְחָק אֶת הַחֹמֶר,
אֶת כְּלִי הַיְּצִירָה.
וְיָצָאתִי גַּם אֲנִי מִתּוֹךְ גּוּפִי, לָרֶגַע
וְיָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֶּיהָ
לְהִתְבּוֹנֵן מִנְקוּדַת מַבָּטָהּ.
וּבְעוֹד אֶצְבְּעוֹתַי כְּמֵהוֹת לְפַסֵּל
נִקְשַׁרְתִּי לִבְשַׂר הָאִשָּׁה וְאָמְנָם
אָבִי, כְּפֶסֶל יְוָנִי.
חָלָק וְנָאֶה הָיָה.