עם בו האביב מרקד חרגול,
מרוב הזלילה הוא שמן ועגול.
קופץ מזמר עד הבוקר לא נח,
כאילו עולם בכיסו כבר מונח.
על הנמלה הוא צוחק בקול רם:
"חבל על הזמן - העולם כה מושלם,
אין צורך לטרוח - קשה לעבוד,
האוכל בשפע, טעים עד מאוד".
נמלה חרוצה כלל אינה עוצרת,
מזון ועצי הסקה היא אוגרת,
עובדת מבוקר עד רדת הליל,
כי היא כבר למדה את מוסר השכל.
הקיץ חלף בריקוד ומזמור,
חרגול מאושר לא ידע מחסור,
בשירו עליזים, אין מקום לדממה,
הוא חושב, שרק הוא מתנהג בחוכמה.
סתיו כתום עננים של שלכת אסף
וכל החולשות של חרגול הוא חשף.
האוכל נגמר, אין מקום למסתור,
מושפל ומורעב את חייו הוא יגמור...
אך, הינה האור שבבית החם,
שולחן הערוך ניראה טוב ומושלם,
ליד אח חמים נמלה מתרפקת,
את חורף הקר תעבור היא בשקט.
על הדלת מעץ נשמעו נקישות,
התלונן החרגול על שעות הקשות,
רחמים הוא ביקש על נפשו החולה,
האם את סופו תבקש נמלה...?
היא הכניסה אותו לביתה,
השקתה והושיבה מול האש...
אך במקום "התודה" באה בעיטה,
מהבית אותה הוא גירש.
ילדים תלמדו להשכיל,
החיים לא עניין של גורל,
כי בין טוב ורע להבדיל,
לא צריך לחכות למזל.
