היו אורחותינו כרים של מרעה,
שפתותינו אמרו תהילה לסמוי, לנגלה.
ושנות בחרותנו עברו אז ביעף.
וידענו מקנה משלנו מצאן ועד טף.
דרכים סללו לנו את מסלולן,
היתה התקווה שנוגנת בינן ובינן.
וכעת, מצוקים על ראשי ההרים,
משמה יצאנו, בינות לצורים אדירים.
וכך, כל הדרך משם אלי כאן
אתמול זה הופענו, וכבר גם כלינו מזמן.
כלינו בסוף כמו כל חומר אחר
ואין פה ביקורת על אל או ליצן החצר.
שום מסר לעם או תפילה לעולם
כמו כל דבר גם אנחנו חיינו איתם.
ובבוא עת מופת - לא עמדנו מולה,
וכבר לא נותר שום ניחוש, לא עזרה אף תפילה.
כי מהו אדם? אם לשאול מן הסתם,
שכל תקוותיו יאזלו עד אחת בעולם.
פותר בעיות ויוצר אחרות.
לא לנו, עם כל הכבוד, להסיק מסקנות.