הליך של בוררות מותנה, בראשיתו, בהסכמת הצדדים. מרגע שהסכימו הצדדים על הפניית הסכסוך לבוררות אין עוד בהתנגדותו של מי מהם כדי להפסיק ההליך והבורר שנבחר על-ידם מתמנה למעשה להכריע במחלוקת. יתרונו הברור והבולט של מוסד הבוררות הינו הכרעתם המהירה והיעילה של סכסוכים בעלות נמוכה יחסית.
לבורר מוקנות סמכויות נרחבות והוא אינו מוגבל לרוב בסדרי הדין והבאת הראיות הנהוגים בבתי-המשפט. לפיכך בד"כ מסתיים הליך המתנהל בבוררות, בתוך חודשים ספורים (עד 3(!) חודשים והוא ניתן להארכה עד ל-6 חודשים לכל היותר!) בניגוד להליך המתנהל בבית-המשפט והעשוי להימשך שנים. בכך קיים חסכון ניכר הן בהוצאות המשפט ושכ"ט עוה"ד והן בזמן ובוודאות קיום פסק-הדין.
ניתן לשלב תניית בוררות בכל הסכם. שיבוץ תנית בוררות הנוקבת בשמו של בורר עשויה לחסוך מהם בעתיד התכתשות רבת שנים, מתישה ועתירת הוצאות בבתי-המשפט. כך למשל עשוי בעל נכס שהשכיל לקבוע תנית בוררות בהסכם השכירות להתגבר על הקושי הרב והבעייתיות שבביטחונות שקיבל ולהימנע מלהיגרר להליך משפטי רב שנים שבסופו ספק אם יפוצה על נזקיו (שהרי רבים הופכים בימים אלה לחדלי פירעון ומותירים את בעל-הדין שמנגד בפני "שוקת שבורה").
אחד מיתרונותיו הבולטים של פסק-הבוררות הוא שאינו ניתן לערעור וניתן לבטלו רק בשל רשימה מצומצמת של עילות ובמקרים נדירים יחסית.
את פסק-הבורר ניתן להפוך בהליך פרוצדורלי מהיר לפסק-דין לכל דבר ועניין שניתן לביצוע גם באמצעות מערכת ההוצאה לפועל (ממש כמו פסק-דין של בית-משפט).
בפסק-דין שניתן לאחרונה (רע"א 3680/00 גמליאלי נ' מגשימים - כפר שיתופי מיום 22/9/03) נקבע כי מושכלות-יסוד הם כי תחום ההתערבות השיפוטי בפסק בורר מוגבל ומתוחם לעילות ביטול מוגדרות של הפסק שיש לפרשן בצמצום רב. מוסד הבוררות הוקם על רקע מדיניות משפטית המבקשת לעודד קיומו של מערך יעיל והוגן לפתרון סכסוכים מחוץ לבית המשפט. מערך זה מקל על העומס הגדול הרובץ על בתי המשפט ויש בכך כדי לשרת אינטרס ציבורי חשוב.
הוא מאפשר לצדדים להיזקק להליך מהיר ויעיל לפתרון המחלוקת ביניהם, ובכך הוא עונה גם לאינטרס פרטי חשוב של בעלי הדין. במסגרת הבוררות יכולים הצדדים להשפיע במידה רבה על עיצוב תוכן הבוררות ומסגרת הסמכויות הנתונות לבורר וכן על האופי הדיוני של הבירור, והדבר מאפשר הכרעה בלא כבילות לדין המהותי, לסדרי הדין, ולכללי הראיות. הבוררות מאפשרת פתיחת ההכרעה לשיקולי צדק והגינות, שאינם נעוצים בהכרח בשיקולי משפט, ומאפשרת השגת פתרונות מעשיים צודקים למחלוקת (ע"א 4886/00 גרוס נ' קידר; אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל, מהד' 3, עמ' 1; בר"ע 125/68 שחב נ' שחב, פד"י כג(1) 16, 20; ע"א 241/81 שמן תעשיות נ' חב' תבלין, פד"י לט(1) 561, 574-5). מקומה החשוב של הבוררות כאמצעי להכרעה בסכסוך אינו מייתר את הצורך בפיקוח שיפוטי על הבוררות, המותווה בחוק הבוררות.
פיקוח זה מבקש להשיג איזון ראוי בין מתן עצמאות מירבית לבורר ולצדדים לעצב את מסגרת הדיון וההכרעה במחלוקת ביניהם, לבין הצורך לשמור עין שיפוטית בוחנת אשר תבטיח את תקינות וטוהר הליכי הבוררות, את הפעלתם בדרך דיונית יעילה, ואת ביסוס פסק הבורר על אמות מידה התואמות מושגי יסוד שבתקנת הציבור.
פועל יוצא מאיזון זה הוא כי התערבות שיפוטית בפסק הבורר הינה צרה ומוגבלת לעילות מוגדרות. עילות אלה מוחלות בזהירות ועל דרך פירוש דווקני, במגמה ליתן תוקף לפסק ולא לבטלו. בית המשפט הבוחן את הפסק אינו דן בו כערכאת ערעור, ואין הוא אמור לבחון האם צדק הבורר בקביעותיו או טעה בהן על-פי הדין, שהרי עילת הביטול בגין טעות על פני הפסק שוב אינה נימנית על עילות הביטול (אוטולונגי, שם, עמ' 425, 457-8 ; ע"א 594/80 אליאב נ' הסנה, חב' ישראלית לביטוח, פד"י לו(3) 543, 547; ע"א 393/79 סטלה, שירות מכוניות נ' חב' נתיבי אילון, פד"י לו(1) 713, 715).
על אחת כמה וכמה אין הוא בוחן שאלות אלה מקום שהבורר משוחרר מן הדין המהותי ואף מסדרי הדין והראיות. בית המשפט גם אינו רשאי להעמיד את הפסק במבחן ביקורתו הוא - אם צודק הוא או בלתי צודק בהתאם לתפיסתו שלו. עליו להעמיד למבחן את פסק הבורר בשאלות-יסוד שעניינן, בעיקרן, בחינת תקינותו הבסיסית של הליך הבוררות - קיומו של הסכם בוררות בר תוקף, מינוי בורר כדין, פסיקה בתוך גבולות הסמכות, שמירה על כללי צדק טבעי, עמידה באמות מידה של תקנת הציבור, ועוד שורה של ענינים.
גלישת הביקורת השיפוטית על פסק הבורר מעבר לעילות הביקורת הצרות כאמור מפרה את האיזון הראוי בין העצמאות וחופש הפעולה שהמחוקק ביקש לתת בידי מוסד הבוררות לבין אינטרס הציבור בקיום פיקוח שיפוטי צר בלבד על תקינותם של הליכי הבוררות. כאשר קובעת תנית בוררות כי "הבורר לא יהיה קשור בדיני הראיות או החוק המהותי והוא יהיה רשאי לפסוק לפי שיקול דעתו הגמורה ואף ליתן צווי ביניים".
הרי הוראה זו מגדירה את דרך פעולתו של הבורר ופותחת בפניו כר נרחב להפעלת שיקול דעתו בלא כפיפות לחוק המהותי, לסדרי הדין ולדיני הראיות. על רקע הגדרה רחבה זו של סמכות הבורר ושיקולי המדיניות המשפטית שהובהרו לעיל, יש לבחון האם נתקיימה עילה מוכרת לפסילת פסק הבורר.
עילות הביטול
חריגה מסמכות הבורר
כדי לבחון אם חרג הבורר מסמכותו יש לבחון האם פסיקת הבורר מצויה בגידרן של הסוגיות שבמחלוקת כפי שהוגדרו על-ידי הצדדים בכתבי הטענות שהגישו בבוררות.
נקודת המוצא היא כי בוררות כאמור הינה משוחררת מכבילות לדין המהותי והבורר מוסמך לפסוק על-פי "שיקול דעתו הגמור", ולהפעיל בכך מבחני צדק והגינות הנראים בעיניו ראויים, ובלבד שהחלטתו תימצא בגדר השאלות שנתבקש להכריע בהן, ובתנאי שתעלה בקנה אחד עם אמות מידה של תקנת הציבור. משנמצאו, במקרה שנידון, קביעות הבורר בגידרה של הסוגיה המרכזית שעמדה במחלוקת הרי שהבורר פסק בשאלות שהועמדו להכרעתו בלא להשען על הדין המהותי, כפי שרשאי היה לעשות, ותוך שפעל בגדרי כתבי הטענות של הצדדים.
בקביעה שפסק-בורר ניתן בסמכות אין כדי להביע עמדה ערכית לגבי תוכנו של הפתרון שנקבע על-ידי הבורר, האם הוא צודק וראוי על-פי כל נקודת מבט או שמא טעה בתפיסתו את הענין, או שיקלל שלא כהלכה את מכלול השיקולים הרלבנטיים לצורך ההכרעה. כאמור, טעות אפשרית של בורר אינה עילה מוכרת להתערבות בשיקול דעתו ובהכרעתו בפסק שנתן, בין אם קשור הוא בדין המהותי וטעה בהחלתו, ועל אחת כמה וכמה כך הוא כאשר אינו קשור בדין כלל.
הפגיעה בעקרונות הצדק הטבעי ושימוש בידיעה אישית של הבורר
הכרעתו של בורר במחלוקת על דרך הסתייעות בין היתר, בתפיסתו את העקרונות הכלליים העומדים ביסוד התפיסה הרעיונית של הצדדים או נשוא המחלוקת הינה פועל יוצא מהסמכות שניתנה לו להכריע בסכסוך על-פי שיקול דעתו ובלא כבילות לדין המהותי.
כאשר עקרונות כלליים אלה הם בבחינת משוכלות-יסוד הרי הישענות על עקרונות אלה לצורך הכרעה בסכסוך הנתון לבוררות אינו מחייב טיעון מיוחד של הצדדים וטיעון כזה אינו תנאי לתקפותו של הפסק. ממילא זכות הטיעון של הצדדים, לא נפגעת בהעדרו ולא נפגם עקרון של צדק טבעי.
הכלל האוסר שימוש בידיעה אישית על-ידי ממלא תפקיד שיפוטי מתייחס בעיקרו לנושאים ששלובים בהם ענינים עובדתיים הטעונים, דרך כלל, הוכחה. אין הוא נוגע להחלת עקרונות כלליים הנובעים ומשתמעים מהתשתית הראייתית שהוצגה, או המצויים ברקע מערכת היחסים בין הצדדים, בבחינת מושכלות ראשונים הידועים לכל.
פגיעה בתקנת הציבור
פגיעה בתקנת הציבור משמעותה סתירה עמוקה לתפיסות היסוד של החברה בהיבטן המוסרי, חברתי או כלכלי (ע"א 614/76 פלמונית נ' אלמוני, פד"י לא(3), 85, 94; ע"א 294/91 חב' קדישא נ' קסטנבאום, פד"י מו(2) 464, 535). רק כאשר הוכחה סתירה שכזו יבוטל פסק-בורר.
פסק הבורר אינו בר-ביצוע
עילה נוספת לביטול פסק-בורר עשויה להיות כי פסק-הבורר אינו בר-ביצוע.
נקבע כי כאשר פסק הבורר ניתן כדין בהליך תקין במסגרת סמכויותיו של הבורר בלא שנפגעו זכויות הטיעון של הצדדים אין מקום לביטול פסק-הבורר. השאלה העומדת איננה אם פסיקת הבורר הינה נכונה וצודקת על-פי כל אמת מידה וכל נקודת-ראות, או שמא טעה בפסיקתו. השאלה היא אם חרג מכללי ניהול הבוררות המוגדרים בדיני הבוררות באופן הפוסל את הפסק.
דיני הבוררות בנויים על מדיניות משפטית שעיקרה חיזוקו של מוסד הבוררות וצמצום ההתערבות השיפוטית במהלכיו. ראוי להכיר במדיניות זו וליישמה הלכה למעשה. מכאן שהתערבות שיפוטית לביטולו של פסק בורר הינה בבחינת צעד חריג, רב משמעות והשלכות שיש לנקוט בו במקרים נדירים, מקום שנמצא לכך בסיס איתן.
אין בית המשפט רשאי להתערב בפסק הבורר אפילו סבור הוא כי טעה טעות מהותית, בין עובדתית ובין משפטית, וגם אם על-פי תפיסתו הפעיל הבורר את שיקול דעתו בצורה בלתי שקולה. הצדדים קבלו על עצמם מראש את הכרעת הבורר גם אם יטעה, וגם אם צד זה או אחר לא ישבע נחת מההחלטה (ע"א 785/82 גרסטל נ' מבני כפר חפץ, פד"י לז(3) 292, 298; אוטולנגי, שם, עמ' 440).
"על כן, אף אם טעה הבורר בדבר הלכה או בשיקול דעת, אין בכך כדי לבטל את הכרעתו, שהרי על-מנת כך קיבלוהו הצדדים עליהם".
(ע"א 388/81 תימורים נ' משתלות ויצמן, פד"י לו(4) 253, 264); ראה גם רע"א 8176/98 דריה בע"מ נ' חירם בע"מ; רע"א 6130/98 ח.ק.ל.י. נ. ר.ט.מ; ע"א 835/93 איגנט נ' אגד בע"מ, פד"י מט(2) 793).
כדאי שצדדים להסכם ישלבו תנית בוררות בו מבעוד מועד וישכילו לעשות שימוש בכלי חשוב זה שמעמיד לרשותם החוק. כלי רב עצמה זה, יש בו כדי להתגבר על חלקם הגדול של חסרונות ומוגבלויות ההליך המשפטי הרגיל ו"לעקוף" את "צוואר הבקבוק" שיוצר בד"כ ההליך המשפטי.
_______________
- הכותב הוא עו"ד, בורר, חבר וועדת החקיקה למדע וטכנולוגיה, וועדת המחשוב וועדת הבנקאות וועדת תביעות ייצוגיות של לשכת-עורכי-הדין.
- תוכן הרשימה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו בביצוע ו/או בהימנעות מביצוע פעולה כלשהי.
