במקרים רבים, אנו מוצאים עצמנו מתקשרים בחוזים בהם לא התכוונו להתקשר מעולם או התקשרויות שנכפו עלינו. לא תמיד נותר המתקשר בחוזה חסר אונים המחוקק נתן דעתו למספר סיטואציות בהן מצא עצמו צד לחוזה קשור בחוזה שלא בו לא התכוון להתקשר מעולם. במקרים כאלה מאפשר החוק לאותו צד לבטל החוזה בלא שיהא בכך משום הפרתו.
טעות, כפיה ועושק
חוק החוזים (סע' 14) מתייחס לטעות שנפלה בכריתת חוזה, בקובעו כי:
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על-כך, רשאי בית המשפט, לפי בקשת הצד שטעה, לבטל את החוזה, אם ראה שמן הצדק לעשות זאת; עשה כן, רשאי בית המשפט לחייב את הצד שטעה בפיצויים בעד הנזק שנגרם לצד השני עקב כריתת החוזה.
(ג) טעות אינה עילה לביטול החוזה לפי סעיף זה, אם ניתן לקיים את החוזה בתיקון הטעות והצד השני הודיע, לפני שבוטל החוזה, שהוא מוכן לעשות כן.
(ד) "טעות", לענין סעיף זה וסעיף 15 - בין בעובדה ובין בחוק, להוציא טעות שאינה אלא בכדאיות העיסקה"
.
עם זאת, מסייג החוק (סע' 16) את הסעד המוענק על-ידו כאשר עסקינן בטעות סופר, וקובע כי:
"נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה"
.
באשר להטעיה קובע החוק (סע' 15):
מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהוא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, ראשי לבטל את החוזה; לענין זה "הטעיה" - לרבות אי-גילוין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן
.
החוק אף מתייחס לטענת כפיה בחוזה, בקובעו (סע' 17) כי:
"(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחד מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לענין סעיף זה"
.
באשר לעושק, מורה לשון החוק (סע' 18) כי:
"מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, ראשי לבטל את החוזה"
.
בית המשפט קבע לא פעם, כי על שלושה יסודות השתית המחוקק את עילת העושק, שהראשון בהם עניינו מצבו של העשוק ("מצוקה", "חולשה שכלית או גופנית", "חוסר נסיון"), השני - התנהגותו של העושק (ה"ניצול שניצל") והשלישי - היעדר איזון סביר בין הערכים המוחלפים בין העשוק לבין עושקו ("תנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל")" [ע"א 403/80 חי סאסי נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 762, 767 וראו גם ע"א 1912/93 שושנה שחם נ' רפאל מנס, פ"ד נב(1) 119, 130-131; ד' פרידמן ונ' כהן חוזים (כרך ב, תשנ"ג) 976-986; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, תשנ"ה) 246-253].
במקרה שהיה [ע"א 10225/02 (עליון) פרץ ואח' נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ ואח', פסק דין מיום 15.1.04], התבקש ביטולו של הסכם בשל הטעיה, כפיה ועושק. באותו מקרה נקבע, כי לא מצוקה היא שעמדה בבסיס ההסכם, אלא שיקול דעת קר, עסקי ומחושב. באותו מקרה לא דובר על דברים שנעשו כעניין של מה בכך, כי אם במשא-ומתן ארוך, קשה ומייגע שאלה היו תוצאותיו. לא הוכחה כל מצוקה נפשית, כלכלית או אחרת שהביאה לפגם או חוסר תובנה בשיקול הדעת ובמיוחד כשתנאי ההסכם לא נמצאו בלתי סבירים. כפועל יוצא נקבע, כי לא הוכח ולו תנאי אחד משלושת התנאים המצטברים לביטול הסכם בעילת עושק.
פיצוי מוסכם
מקום בו קבעו הצדדים בהסכם תניית פיצויים מוסכמים, לא נדרשת - בהיעדר תביעה לתשלום דמי נזק גבוהים יותר - הוכחת הנזק שנגרם בפועל, כתנאי לחיוב הצד המפר בתשלום פיצויים [סעיף 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, וראו ע"א 532/83 יהודה סיני השקעות בע"מ נ' פישל, פ"ד מ(4) 319, ע"א 4481/90 ישראל אהרון נ' ג. פרץ ואח', פ"ד מז(3) 427].
בית משפט רשאי אמנם להפחית את סכום הפיצויים המוסכמים במידה ושיעורם נקבע ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה, כתוצאה מסתברת של ההפרה [ע"א 3846/98 דהן נ' ביטון, פ"ד נד(4) 566, פסק דין מיום 15.10.00].
"המבט הוא אל המועד שבו נכרת החוזה, אולם שאלת הסבירות דאז נבחנת לאור ההפרה דהיום, הווי אומר: איך ההפרה היסודית דהיום היתה נבחנת לאור מהותה, מראש, בעת כריתת החוזה" [ע"א 3745/92 פסקל נ' מזרחי, פ"ד מח(2) 359]
.
כל עוד מתקיים יחס סביר כלשהו,
ולו גם דחוק, בין הסכום שנקבע כפיצוי מוסכם לגובה הנזק שניתן היה לראותו מראש, ראוי להשאיר את הפיצוי המוסכם בתוקפו. לעניין זה קבעו בתי המשפט לא פעם, כי
"הפחתת הפיצוי המוסכם מותרת רק במקרה חריג, ומצא בית המשפט היעדר 'כל יחס סביר' בין אותו פיצוי לבין הנזק שניתן היה לחזותו מראש. המילה 'כל' שהודגשה על-ידי היא הנותנת שהתערבותו של בית המשפט בפיצוי המוסכם היא מצומצמת ונדירה. כל עוד קיים יחס סביר כלשהו, ולו גם דחוק, משאירים את הפיצוי המוסכם בתוקפו" [ע"א 300/77 רוזנר ואח' נ' בנייני ט.ל.מ. חברה לבנין ופיתוח בע"מ, פ"ד לב(3) 682, 686 וראו גם ע"א 1/84 נתן נ' סטרוד, פ"ד מב(1) 661, 670].
בית המשפט קבע אף [ע"א 4804/92 יוסף נ' סמבל, תק-על 94(3) 850], כי אין בעצם קיומה של תניית פיצוי מוסכם כדי לשלול סעד של אכיפת חוזה. שלילת סעד האכיפה בהסכם צריכה להיעשות בהתנאה מפורשת או לכל הפחות, על-פי הגישה המקלה יותר, באופן שהוויתור על הסעד יוסק באופן ברור ובלתי משתמע לשתי פנים מאומד דעת הצדדים, מתוך החוזה ומכלל הנסיבות.
במקרה שהיה נקבע [ע"א 4162/02 (עליון) רנדור בע"מ נ' דרור מהנדסים (1990) בע"מ ואח', פסק דין מיום 29.3.04], כי ביטול של חוזה בשל הפרתו אינו פוטר, כשלעצמו, את הצד המפר מעולה של תנייה בדבר פיצויים מוסכמים. בית המשפט הוסיף וקבע, כי
"חוזה כולל, דרך כלל, חיובים אשר נועדו להגשים את תכלית ההתקשרות בין הצדדים. עניין זה ברור בעסקה דוגמת מכר, שכירות וקבלנות. חיובים מסוג זה פוקעים, על פי רוב, במקרה בו בוטל החוזה כדין. ואולם, ישנם חיובים שבגדרם מבקשים הצדדים להסדיר את היחסים המשפטיים ביניהם לאחר שהסתיימה, כשלה או השתבשה השגת התכלית הראשונית. חיובים אלה, מעצם טיבם, ממשיכים לחול אף לאחר ביטול החוזה. תניית פיצויים מוסכמים הינה דוגמה מובהקת לחיוב מן הסוג האמור"
[ראו ע"א 187/87 לוי נ' דויטש, פ"ד מג(3) 309, 318-320].
בית המשפט הוסיף וקבע, כי:
"שאלה מיוחדת מתעוררת במקרה בו קובע החוזה פיצוי מוסכם עבור איחור בביצוע חיוב, לפי תקופת האיחור, אלא שבפועל הצד המפר כלל אינו משלים את ביצוע המוטל עליו. תיתכן הטענה כי במקרה כזה, וכאשר הנפגע ביטל את החוזה כדין, מאחר שלמפר לא נתונה עוד אפשרות להשלים את הביצוע, אין תחולה לסעיף הפיצויים המוסכמים. מאידך גיסא, ניתן לגרוס כי הצד הנפגע זכאי לפיצוי עבור איחור גם כאשר אחר, ולא המפר, הוא שהשלים בסופו של דבר את ביצוע החיוב. הגישה הראשונה, לפיה ביטול החוזה מפקיע אף את תחולתו של הפיצוי המוסכם, יוצרת מצב אבסורדי בו דווקא הפרה יסודית, המובילה לביטול החוזה, פוטרת את המפר מתשלום פיצויים מוסכמים. השאלה רלוונטית במיוחד לחוזי בנייה, אשר לעיתים קרובות נוקבים בפיצוי מוסכם עבור איחור בהשלמת הבנייה, המחושב לפי תקופת האיחור. במשפט האמריקני ניתן למצוא ביטוי לשתי הגישות הנזכרות"
[(ראו, Corbin On Contracts (1964, Vol. 5) 407-409; J.M. Zitter "Liability of Contractor who Abandons Building Project before Completion for Liquidated Damaged for Delay", 15 A.L.R. 5th (1993) 376, 376-390 (להלן - Zitter); 13 Am. Jur. 2d (2000) 82). בפסקי דין מסויימים ננקטה גישה לפיה תניית פיצוי מוסכם עבור איחור בהשלמת הבנייה אינה חלה כאשר הקבלן הפסיק את עבודתו ולא השלים אותה. הטעם לכך הוא, כי לפי כוונת הצדדים תניית הפיצויים דנה באיחור ואינה עוסקת באי-ביצוע, שהינו תרחיש שונה (ראו, למשל, U.S. v. American Surety Co., 64 S.Ct. 866, 322 U.S. 96 (1944); Elmira v. Larry Walter, Inc., 76 NY2d 912, 563 NYS2d 45 (1990)).
במקרים אחרים נפסק, כי גם כאשר מפסיק הקבלן לחלוטין את הבנייה ומזמין העבודה משלים אותה בעצמו או באמצעות קבלן אחר, זכאי המזמין לקבל את הפיצוי המוסכם בגין העיכוב שנגרם בהשלמת העבודה (ראו, למשל, Boston v. New England Sales & Manufacturing Corp., 386 Mass 820, 438 NE2d 68 (1982) (להלן - עניין Boston); Construction Contracting & Management, Inc. v. McConnell, 112 NM 371, 815 P2d 1161 (1991) (להלן - עניין McConnell))].
נקבע עוד, כי יש טעם רב בהחלת תניית הפיצוי המוסכם בגין איחור בביצוע החיוב גם כאשר החוזה מבוטל והמפר לא משלים את המוטל עליו [ראו ע"א 539/92 זקן נ' זיזה, פ"ד מח(4) 89, שם נפסק פיצוי מוסכם בנסיבות כאמור]. לעומת זאת, אם מן החוזה עולה כי כוונת הצדדים היתה לשלול את הפיצוי המוסכם במקרה של ביטול בגין הפרה, לא ייפסק הפיצוי. תניית הפיצוי המוסכם, ככל תנייה חוזית אחרת, נתונה לפרשנות לפי אומד דעת הצדדים.
_____________________
המחבר הינו עו"ד, חבר ועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי הדין.
תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.