לא מעטים הם המקרים בהם ניזוקים נוסעים כתוצאה ממעשה רשלני או מחדל של חברות התעופה או נציגיהן. בנקרים מסוימים מתבטא הנזק באובדן מטען ובאחרים בהשחתת זמן, טרדה ועגמת נפש רבה. כמעט תמיד עושות חברות התעופה שימוש בהגנה מרחיקת הלכת שמעניק להן החוק מכוח האמנה המוכרת כ"אמנת וורשה" אשר מפחיתה דרסטית את הפיצוי העשוי להיות משולם.
לשון החוק [1] קובעת, כי
"לא יישא המוביל (חברת התעופה - ת.ר.) באחריות אם יוכיח שהוא, משמשיו וסוכניו נקטו בכל האמצעים הדרושים למניעת הנזק או שלא הייתה בידיהם כל אפשרות לנקוט בהם"
.
האמנה אף קובעת [2] את תקרת הפיצוי למקרה של אובדן, נזק או איחור בהגעת כבודה בסך של 20 דולר לכל ק"ג של כבודה רשומה. שיעור הפיצוי נגזר נוכח הוראות אמנת ורשה
ממשקל המטען וללא כל קשר לאופי המטען וערכו.
במקרה שהיה נרכשה חבילת נופש לאנטליה, טורקיה, שכללה טיסת שכר הלוך ושוב, שהות של 3 לילות במלון, העברות משדה התעופה ואליו. יום קודם לחזרתם ארצה, הודע לנוסעים כי הטיסה לארץ הוקדמה ולפיכך, טענו הנוסעים, כי בשל כך "נגזל" מהם יום תיור באנטליה. נטען, כי ההסכם אינו מקנה כל זכות לשנות את מועדי הטיסה בלא נימוק סביר.
הנתבעים, הם מארגני הטיול, טענו כי אמנת ורשה מפנה את האחריות במקרים מסוג זה אל המוביל (חברת התעופה) ולא אליהם. עוד נטען, כי טיסות שכר ניתנות מטבען לשינוי ומשום כך מחירן הזול יחסית.
באותו מקרה נקבע [3], כי יש להבחין בין
שתי מערכות דינים: אמנת ורשה מסדירה את מערכת היחסים בין מוביל (חברת תעופה) וסוכניו לנוסע, ואולם אין זו מערכת היחסים היחידה, כרטיס הטיסה מהווה
הסכם בין הצדדים. קרי: נוסף למערכת הדינים המוסדרת על-ידי האמנה והמגבילה את אחריות החברה קיימת בין הצדדים גם מערכת יחסים חוזית - שהפרתה אינה מקנה לחברה את הפטור המוענק על-ידי האמנה.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי מכוח דיני החוזים [4] חלה חובת תום-הלב על כל התקשרות וגם על התנהגות צדדים המוסדרת באמנת ורשה. בין כך ובין כך, על המוביל או סוכניו לפעול בתום-לב. משלא הוכח כי אלה נקטו את האמצעים להקטנת נזקי הנוסעים, הרי לא עמדו בנטל המוטל עליהם.
במקרה אחר, קבע [5] בית המשפט כי
"מבחינתו של הנוסע - מרגע שמסר את כבודתו (מטענו - ת.ר.) לידיו של המוביל, נציגיו או סוכניו, הכבודה נמצאת באחריות המוביל. הנוסע אינו בא במגע ישיר עם עובדי רשות שדות התעופה המטפלים בכבודתו, והוא נותן את אמונו המלא במוביל, אשר מתחייב כלפיו להביא את כבודתו ליעדה. משכך, במערכת היחסים שבין המוביל לנוסע ועל פי האמנה, אחריותו של המוביל לכבודתו של הנוסע חלה כלפי הנוסע מרגע שמסר הנוסע את כבודתו לידי המוביל, ועד הרגע בו הוא מקבל אותה לידיו, בהגיעו ליעדו"
.
בית המשפט הוסיף וקבע, כי
"על-מנת שיחול הסעיף הפוטר את המוביל כלפי הנוסע, צריך המוביל להוכיח לא רק שהוא לא יכול היה לנקוט בצעדים כלשהם, אלא שגם משמשיו וסוכניו לא יכלו לנקוט צעדים כאלו ולכן תרופתו של המוביל, אם בכלל, היא השתתפות או שיפוי מאת משמשיו או סוכניו ולא פטור כלפי הנוסע"
.
לשון החוק [6] קובעת, כי
"כל הוראה שמגמתה לפטור את המוביל מאחריותו או לקבוע לה גבול נמוך מזה הנקוב באמנה זו, תהיה בטלה ומבוטלת, אך בטלותה של הוראה כזו לא תגרור את ביטולו של החוזה, שיישאר כפוף להוראות אמנה זו"
(ההדגשה שלי - ת.ר.).
במקרה נוסף, צימצם [7] בית המשפט את תחולת ההגנה המוענקת למוביל, בקובעו כי
"אם נגרם נזק לנוסע עקב אירוע המצמיח עילת תביעה לפי הדין המקומי כגון התנהגות משפילה כלפיו מצד דייל או איש צוות אחר תשמר זכותו של הנפגע לתבוע פיצוי על נזקיו לפי הוראות הדין המקומי. מסקנה אחרת תביא לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת לפיה מוביל אווירי ועובדיו יזכו לחסיון מלא מכח הוראה הקובעת ייחוד עילה גם אם יתנהגו בשרירות לב או בצורה מפלה או מעליבה כלפי נוסע מבלי שתהא לו תרופה בגין הנזק שנגרם לו"
(ההדגשות שלי - ת.ר.).
כדאי אם כן, כאשר שוקלים אם לקבל את הפיצוי המוצע על-ידי חברת התעופה, לקחת בחשבון את הפיצוי המוקנה על-ידי האמנה ולא להסכים אוטומטית לכל הצעה של החברה מתוך הנחה שלא ניתן יהא לקבל יותר. במקרים מתאימים, כדאי גם לשקול ברצינות את האפשרות לתבוע פיצוי העולה על זה הקבוע באמנה ולנסות להסתמך לשם כך על קביעות בתי המשפט לעניין זה. לא תמיד תוכלנה חברות התעופה להתנער מאחריותן החוזית או הנזיקית כלפי נוסעיהן ובמקרים מתאימים סביר להניח כי בתי המשפט יראו לנכון להגביל ההגנה המוענקת לאותן חברות על-ידי אמנת ורשה - ובצדק.
_________________
[1] סעיף 20 לאמנת ורשה (האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית), אשר חלה בישראל מכוח חוק התובלה האווירית, תשכ"ב-1962.
[2] סעיף 22 לאמנה.
[3] ת.א. (שלום-ת"א) 44753/03 יגאל וייס ואח' נ' הדקה התשעים בע"מ והשטיח המעופף בע"מ, פסק דינה של השופטת ערקובי רחל מיום 25.3.04.
[4] סעיף 39 לחוק החוזים.
[5] בר"ע (מחוזי-ת"א) 2224/02 קיבריש טורקיש אייר ליינס נ' קוגן אביאל, השטיח המעופף ואח', פסק דינה של השופטת יהודית שטופמן מיום 3.2.04.
[6] סעיף 23 לאמנת ורשה (האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה אווירית בינלאומית), אשר חלה בישראל מכוח חוק התובלה האווירית, תשכ"ב-1962.
[7] ת.א. (שלום-חיפה) 18147/98 עלא תלאוי נ' ארקיע קוי תעופה ישראליים בע"מ, פסק דינה של השופטת אריקה פריאל מיום 18.12.03.
_________________
המחבר הינו עו"ד, חבר ועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי הדין.
תוכן הכתבה אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.