בארץ הטרשים
שאדמתה ספוגה ימים קשים
בה המטר מלוח מדמעה
שיריך סובבו אותי
בכל פינה
ולא הרגשתי חבולה.
ועת דרדר ננעץ בי בעוצמה
וגם סכין פילחה עיני בכאב
או חץ מורעל נשלח אלי בלי הבחנה,
עטף אותי שירך, באהבה.
ובלילות, געגועים יורדים להם אחד, אחד ממרום
כמו שמיכה עבה המכבידה לנשום
שירך חפן ראשי ברוך קרוב, קרוב
לוחש, אראה לך, איך זה לאהוב.
את חרוזיך שפיזרת באוויר
כטל הבוקר ליקטתי לי לשוכרה
מחרוזת אוהבים טמנת בין הרגבים
בחום של ארץ יבישה
להיות לי מי מבוע, מי באר ומי נהר
מהם ציננת גם אתה את נפשך.
___________
לזכרו של אהוד מנור; מאת: לאה גולדברג
