יצאתי להפליג במימי עינייך הכחולות,
רשתותיי מוכנות וחכַּתי פרושה לדַיג ,
דג אהבתך.
חלפה לה שעה, השמש שוקעת, הרוחות מתחזקות, ורק כְחול עינייך נותר כשהיה.
איני עוד רואה בשלי.
צבעך, הוא מצפני.
מושיט ומפזר אנוכי את סבכי הרשת לצליל הגלים.
גודלם, מוציא סירתי מאיזון.
איני עוד שולט בה.
מרחוק רואה אני כי הדג אליו מייחלת חכַּתי למגע, קרֶב.
הולך וקרב.
מתקרב ובא.
לפתע, ידע ליבי כי נתפס הדג בחכַּתי. הרגשתיו.
אך מימדיו אינם פוסקים מלטלטל ספינתי.
גודלו רב.
כל חיי חלמתי לתופסו, וכעט – קרוב ככל שיהיה – הוא חזק מתמיד.
חזק ממני.
ידיי אינן עוד חזקות.
רועדות הן בשבי טלטוליו.
כוחו רב משלי והדג השתלט עתה על רוחי.
בגודלו העצום הוא בחר בשחייה אמיצה לאופק הכחול, ואינו עוד שלי.
נעלם.
הייתכן כי היה זה דג אמיתי?