ישבו עיטים שְׂבֵעִים במרום מושביהם
הִביטו במנוחה על כל סביבותיהם
פָּלוּ את כיניהם מבין נוצותיהם
לאט לאט בנחת (מה בוער? -
כששבעים וחם הזמן עובר)
הִביטו במנוחה מדושני-כבוד
על יצורי הארץ שתַּחְתָּם:
רבים... אחד יותר אחד פחות
לא ישנו להם סדרי-עיטם
ואין בם לטרדם ממנוחתם
הרי כל היצורים כולם
מהרוֹמְשִׂים עד ההולכים
על ארבע ועל שתיים (גם את/ה)
הם חגבים כולם מגובה מעופם
ומושבם הרם של העיטים
ואין סיכוי לתפוש מרחק
כשעיט על הארץ עט
רודף כבוד תאב שררה
חד-עין עד כדי מֶחְתַך
בוחר מראש את מי יקרע
ואין סיכוי ששום יחיד -
תחתון יצליח לשנות
כהוא-זה (או פחות) מזג-עיטי
ואת טבעו ושיפוטו
של עיט המצוי כבר בשיאו.