קיזוז או הפחתת הפיצוי המשולם על-ידי חברות הביטוח, הן למבוטחיהן והן לצדדים שלישיים שניזוקו (ביטוח צד ג') באשמת המבוטחים, בלא סיבה של ממש הפך זה מכבר לנוהג מוכר. הטענות נעות מ"מחלוקת" על גובה הנזק והאחריות לתאונה (או טענת אשם תורם) ועד להפחתת "מע"מ", שכ"ט השמאי או עורך הדין. כך, עשוי הזכאי לתגמולי הביטוח למצוא עצמו מול שיק, ממנו קוזזו עד 50% מסכום הנזק ללא הסבר או עילה של ממש.
במקרים רבים מבליגים על-כך הניזוקים, "סופגים" את ההפחתה (ואת זעמם) וממשיכים בשגרת יומם עד הפעם הבאה. על-כך בדיוק נסמכות חברות הביטוח כאשר הן קובעות, שרירותית, את סכום הפיצוי. כבר עסקנו בהוראת החוק, שאינה מוכרת למרבית המבוטחים (או הצדדים ה"שלישיים"), הקובעת כי תגמולי ביטוח, שלא שולמו בתום-לב על-ידי המבטחת, בתוך 30 יום (מהמועד בו היה ברשות המבטחת המידע הרלוונטי), ישאו ריבית של עד פי 3(!) מהריבית החוקית הקבועה (
בנוסף לריבית החוקית) - "ריבית מיוחדת".
באותם "קיזוזים" שרירותיים נסמכות חברות הביטוח, מעבר לסטטיסטיקה הפרקטית, הגורסת כי מרבית הניזוקים לא יתבעו את ההפרש בבית המשפט, על ההנחה כי בתי המשפט לא יעשו שימוש בסמכותם לפסיקת "ריבית מיוחדת" כנגדם. למרבה הצער, נראה כי עד לאחרונה נסמכו חברות הביטוח בצדק על אותה הנחה, מאחר ובתי המשפט נהגו בהססנות יתר ולא ששו לעשות שימוש בכלי שהעמיק לרשותם החוק.
אותה מגמה פגעה, כמובן, בניזוקים עצמם והעשירה, שלא כדין, את חברות הביטוח אשר הוסיפו להחזיק באותם כספים, בכיסן, תקופות ממושכות (עד למתן פסק הדין) תוך פגיעה בניזוק ורווח של ריבית בנקאית (לפחות) לעצמן -
אותה תופעה ממש אותה נועד החוק למנוע. המבטחות נסמכו על מגמת בתי המשפט, כמו גם על הטענה כי אותה הוראת חוק, הקובעת "ריבית מיוחדת", נועדה להגן על
מבוטחים בלבד, להבדיל מצדדים שלישיים, קרי:
חלה אך ורק בתביעות של מבוטח כנגד הפוליסה.
לאחרונה נראה, כי בתי המשפט השכילו להבין את השלכותיה הכלכליות הקשות של הימנעותם, השיטתית כמעט, מפסיקת ריבית מיוחדת ואת הפגיעה בניזוקים עקב כך. במספר פסקי דין שניתנו לאחרונה, גילו חברות הביטוח (במגמה שהחלה, כך נראה, דווקא בבית משפט השלום בפתח תקוה) כי הסנקציות הקבועות בחוק על התנהגות חסרת תום-לב שלהן, לא ייוותרו לאורך זמן ככלי ריק מתוכן.
בפסק דין שניתן ביום 8.1.04 על-ידי השופטת נירה דסקין (ת.א. (פ"ת) 3308/03 מינגוב נ' כריסי ואיילון חברה לביטוח בע"מ), הוכיח בית המשפט אסרטיביות שיפוטית, משהראה כי כאשר מקזזת מבטחת מסכום הפיצוי שלא בתום-לב, גם במקרה של ניזוק שאינו המבוטח (צד שלישי), תיאלץ היא לשאת, בסופו של יום, במחיר החוקי לכך. באותו מקרה (תאונת שרשרת), טענה בתחילה המבטחת כי הקיזוז (כ-20%) נובע מ"אשם תורם" של הניזוק (אשר לשיטתה פגע ברכב שלפניו קודם לפגיעת רכב המבוטח בו מאחור, ואשר בשל כך סירבה להכיר באחריותה לנזק בחלקו הקדמי של הרכב).
בהמשך ההליך, ניסתה המבטחת לשנות את עמדתה וטענה כי הקיזוז נובע מקיזוז מע"מ. לשם כך, נתלתה המבטחת באחת ממספר אסמכתאות שהמציא לה הניזוק, אשר לשיטתה "הטעתה" אותה. אותה אסמכתא, לשיטת המבטחת היתה תצהיר שהגיש הניזוק, קודם לתחילת ההליך המשפטי, במסגרתו הצהיר כי אין למונית ביטוח מקיף. באותה טעות סופר ("מונית" במקום "רכב") נתלתה המבטחת תוך שהיא מתעלמת ממסמכים נוספים שהמציא לה הניזוק באותו מעמד, הקובעים כי המדובר ברכב פרטי (כגון רישיון הרכב, חוות-דעת שמאי, תמונות הרכב וחשבונית תיקון
מקורית).
באותו מקרה קבעה השופטת דסקין, כי "לא מצאתי כי בנסיבות האופפות, הוטעתה חברת הביטוח לסבור שרכבו של התובע הינו מונית. מסמכי הרכב היו בפני חברת הביטוח, וכך גם חוות הדעת, ומהם עולה כי גם לו רצה התובע להטעות גוף נכבד כמו חברת ביטוח, לא היתה צולחת דרכו.
ניסיון החיים והשכל הישר מלמדים, כי ניתן לסמוך על חברת הביטוח, שבעת שהיא מטפלת בדרישה היא בודקת את המסמכים, ואינה מסתפקת באמירה כלשהי לגבי טיב הרכב שנפגע (ההדגשה שלי - ת.ר.)". באותו מקרה, חייב בית המשפט את המבטחת בתשלום מלוא הסכום שקוזז וכן ריבית מיוחדת בשיעור של
פי 2 מהריבית הקבועה בחוק.
ראוי הוא, כי המגמה החדשה תורחב על-ידי בתי המשפט וכי ייעשה בה שימוש שוטף בכל מקום בו לא שולמו סכומים לניזוק בתוך המועדים הקבועים לכך בחוק, וזאת בחוסר תום-לב. על בתי המשפט ליישם את לשון החוק, אשר במקרה זה הינה ראויה ונועדה לאזן חוסר שיוויון בסיסי וקבוע שבין הניזוק לבין חברת הביטוח. יש לזכור בתוך כך, שמעבר לעוצמה הכלכלית הנתונה לחברות הביטוח והמאפשרת להן עמידות לאורך זמן (גם בהליך משפטי ממושך), הרי הניזוק הממוצע מתקשה עד מאוד לספוג את נזקי הקיזוז השרירותי לאורך זמן. גם עלויות ההליך עצמו גבוהות יותר עבור הניזוק מאשר לחברת הביטוח (המעסיקה עורכי דין בתעריף קבוע). על בתי המשפט לשאוף למצב בו, בהיעדר פשרה בין הצדדים, יושב המצב לקדמותו (עובר להתרחשות האירוע) שהרי לשם כך נועדו דיני הנזיקין ודיני הביטוח.
על המערכת המשפטית לשאוף למצב בו תובע, שתביעתו נמצאה מוצדקת, ייצא, בסופו של יום, בלא חסרון כיס כתוצאה מהאירוע עצמו או ההליך המשפטי שננקט על-ידו. בהקשר זה, ניתן לציין עניין נוסף הדורש שינוי ממשי - עניין שכ"ט עוה"ד. בעוד שבתי המשפט פוסקים לרוב שכ"ט חוקי מינימלי (שאינו ריאלי), ידוע כי התובע משלם סכום גבוה יותר לעורך דינו. מן הראוי לתקן גם עיוות זה, ולפסוק לבעלי דין שכ"ט עו"ד
ריאלי, אשר יאפשר להם לסיים ההליך
כשמלוא חסרון כיסם הושב להם (ממש כפי שבתי המשפט אינם מתערבים לרוב בגובה שכ"ט השמאי ופוסקים שכ"ט ריאלי). כל שנותר הוא לקוות כי עתה ירימו בתי המשפט את הכפפה גם בעניין זה.
_________________
הכותב הינו עו"ד, חבר ועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי הדין.
תוכן המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.