המחוקק הישראלי לא ממהר להיפטר מהחסינויות השונות המוענקות ביד רחבה על-ידי החוק. חסינויות שכאלה, מלאות או מוגבלות, מוענקות למחוקק עצמו (כמובן...), לשופטים, לעובדי ציבור וגם לתאגידים ציבוריים. מה הצורך האמיתי בקיומן של אותן חסינויות? התשובה לכך לא ממש ברורה, ונראה כי במירב המקרים פגו זה מכבר הנימוקים שהצדיקו את קיומן. עם זאת, אין להתפלא על כי בעלי החסינויות אינם ממהרים להתנער מהן ועושים בהן שימוש כל עוד ניתן לעשות כן.
ראשיתה של החסינות הציבורית הינה בימים עברו בהן עמדה החסינות למונרך (המלך) ולפקידיו, שהרי הגישה המקובלת היתה אז כי מעמדו של המונרך הינו "מעל החוק" כי המונרך או השלטון "אינו יכול להרע" או כי מי שמחוקק את החוק אינו יכול להיות כפוף לו. מובן מאליו הוא, כי את המדינה באותה תקופה לא ניתן היה לתבוע אזרחית (לפיצוי כספי למשל).
בחוק הישראלי כיום, כמו גם במדינות נאורות אחרות, בוטלה מירב החסינות שעמדה למדינה ואין לרוב מניעה לתבוע את רשויותיה השונות גם בתביעות אזרחיות. דא עקא, ש"ספיחים" שונים מאותה תקופה קודמת נותרו עד היום בחקיקה הישראלית - החל בחסינות חברי כנסת (המחוקק), דרך חסינות שופטים ופקידי ציבור וכלה בחסינות תאגידים ציבוריים (כגון בזק, רשות הדואר, רכבת ישראל, חברת החשמל ועוד). מה הרציונל האמיתי להמשך קיומן של אותן חסינויות? - לא ברור.
החסינות המוענקת לחברי כנסת משמשת, כך נראה, מזה זמן רב, למעשים בלתי ראויים ובלתי כשרים וספק רב אם אלה ראויים לחסינות נרחבת יותר מזו המוענקת לאזרחי המדינה. היה ותטענו כי על חברי הכנסת להתבטא ללא מורא - אדרבא, ניתן יהא להגביל את חסינותם לעוולות לשון הרע (הגם שלא ברור אוטומטית כי חבר כנסת זכאי לחופש ביטוי, העולה על החופש לו זכאי כל אזרח במדינה דמוקרטית ובין היתר אזרח המתמודד על משרת חבר הכנסת...).
האם באמת זקוקים אותם חברי כנסת לחסינות גורפת כזו המוענקת להם? - ספק רב. הנימוקים הקלושים המועלים להצדקת אותה חסינות (דוגמת הגנה מפני הכשלת תפקידם על-ידי רשויות שלטוניות אחרות) אינם ראויים והרושם המתעורר הינו כי המחוקק נטל לעצמו (או הותיר לעצמו...) חסינות שכזו רק מפני שהוא יכול.
גם הצדקתן של חסינויות השופטים, העומדות כמעט מעל לכל דיון ציבורי, אינה ברורה מאליה. מה הוא הדין ממנו כה חוששים השופטים אשר עלול להפריע להם בביצוע תפקידם? והרי אין על שופט מרות זולת "מרותו של הדין" [חוק יסוד: השפיטה]... מדוע לא ישלם שופט על מחדליו ממש כמו כל בעל מקצוע אחר? האם שופט המנהל הליך נזיקין אזרחי אוחז בידו אחריות כבדה או רבה יותר מרופא כירורג או מחייל צה"ל למשל שחיי אדם בידיהם?!? אם חוששת המדינה מהטרדת שופטיה על-ידי הליכים משפטיים לשם הטלת מורא עליהם על-ידי בעלי עניין תעניק היא להם את ההגנה המשפטית המוענקת לכל עובד ציבור הנתבע בקשר לתפקידו - מדוע לשחררם מכל אחריות ולפרוק כל עול?
האם קיומה של ועדה משמעתית הינו תחליף ראוי והולם לאימת הדין?!? האם קיומה של ערכאת ערעור הינה תחליף ראוי לאחריותו הנזיקית הישירה של שופט שהתרשל בתפקידו באופן ברור או חלילה עיוות את הדין במכוון?!? מי יפצה את הניזוקים מכך? יוזכר בהקשר זה כי לעיתים לא ניתן עוד להשיב את הגלגל לאחור. כך הוא למשל, כאשר קבע בית המשפט קמא ממצאים עובדתיים בהם אין מתערבת לרוב ערכאת הערעור (ועל כך כבר הרחבנו בעבר) וכך הוא כאשר פסק דינה של ערכאת הערעור ניתנת מאוחר מדיי...
גם פקידי הציבור והתאגידים הציבוריים זוכים לחסינות (או להגבלת אחריות) שזמנם פג זה מכבר. מה הוא למשל ההיגיון בהגבלת אחריותן של רשות הדואר או בזק מפני נזק העלול להיגרם בשל התרשלותן? האם בתנאים של שוק פתוח ראוי הוא ליצור יתרון תחרותי בלתי הוגן לתאגידים אלה? האם ראוי הוא לפגוע בניזוק מרשלנותן על-ידי שלילת תרופותיו? האם זו היא הדרך להפוך תאגיד ציבורי לתחרותי ולגרום לו להתייעלות ולשיפור נורמות השירות? ספק רב!
היה ותטענו, כי קיומם של חלק מתאגידים אלה הוא כה חיוני וכה בלתי כלכלי עד שרק בדרך זו ניתן יהיה לקיימם הרי שמזה זמן רב עומדים להם מתחרים ראויים בשוק האזרחי (בכל אחד מהתחומים!).
גם אם אין הדבר כך הרי ראוי היה להגן עליהם באמצעות כיסוי ביטוחי, כנהוג בשוק האזרחי, או על-ידי הקצאת משאבים כלכליים ראויים ולא על-ידי שורת הגנות מנוונות על חשבונם של הניזוקים (המשלמים מסיהם ואמורים להנות מתוצאותיהם ולא להינזק מהן).
נראה כי החסינויות הקיימות היום, רובן ככולן, הינן מיושנות, מיותרות ומזיקות. אותן חסינויות הינן קטליזטור לסיאוב שלטוני, להימנעות מעמידה בסטנדרטים מקצועיים ראויים ומהתקדמות והתייעלות ראויה למען האזרחים. ספק אם קיים נימוק ראוי ואמיתי המצדיק את קיומן של אותן חסינויות כלפי תאגידים ופקידי ממשל בהשוואה למקביליהם בשוק האזרחי.
____________________
המחבר הינו עו"ד, חבר ועדות המדע והטכנולוגיה, המחשוב והתכנות, הבנקאות והתובענות הייצוגיות של לשכת עורכי הדין.
תוכן המאמר אינו מהווה ייעוץ משפטי או תחליף לו, אינו חסין מטעויות והשמטות ואין להסתמך עליו לשם ביצוע או הימנעות מביצוע פעולה כלשהי.