פרשת השבוע פותחת בפסוק (דברים ז): [יב] וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה, וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם, אֹתָם--וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ, אֶת-הַבְּרִית וְאֶת-הַחֶסֶד, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע, לַאֲבֹתֶיךָ. בפשט, עֵקֶב פירושו 'בעבור', כך מפרש הרמב"ן ופרשנים נוספים וכך גם מתרגם אונקלוס: "וִיהֵי חֲלָף דִּתְקַבְּלוּן". אבל רש"י תפס כיוון אחר, והוא מפרש: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אם המצות הקלות שאדם דש בעקביו תשמעון. אומנם הפירוש הזה נמצא כבר במדרש, אבל מה הכריח את רש"י לפרש כאן את המלה הזאת בשונה ממקומות אחרים, שם רש"י אינו מתעכב כלל לפרש אותה, כי היא מובנת מן ההקשר, במשמעות של 'בעבור' כנ"ל? מפרשי רש"י מתחבטים בשאלה מה הכריח את רש"י לפרש כאן את המלה עקב שלא לפי משמעותה המקורית.
משפטים - זה הגיוני
ואנחנו נשאל גם, מה המסר העולה מפירושו המפתיע של רש"י, עבורנו? נקדים ונאמר כי האמת היא שפירושו של רש"י אקטואלי תמיד, אבל אנחנו חיים בארץ (במדינת) ישראל בנסיבות ידועות ואותנו מעניין מה המסר עבורנו, באופן פרטי אבל גם באופן כללי. כ"ק אדמו"ר מליובאוויץ' מאיר את עינינו בהסבו את תשומת הלב לעובדה שהפסוק מדבר אך ורק על שמירת המצוות המוגדרות כמשפטים, לא על החוקים ולא על העדות. ההבדל ביניהן ידוע: חוקים אלה מצוות שחייבים לקיים למרות שקשה להבין מדוע נצטווינו כך וזה אפילו לא מסתדר לנו בשכל, עדות הן מצוות שהשכל אינו מחייב אותן אבל הוא מבין ולכן יותר קל לקיים, משפטים אלה מצוות שהיינו ממציאים אותן בעצמנו.
גבולות המצווה
כמו למשל איסור גניבה או גזל וכדומה, באלה אדם עלול לזלזל, דש בעקביו כדלקמן. הפרשה הקודמת מסתיימת בפסוק שכולל את שלוש המחלקות של המצוות: [יא] וְשָׁמַרְתָּ אֶת-הַמִּצְוָה וְאֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַמִּשְׁפָּטִים, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם—לַעֲשׂוֹתָם. ומיד, אומנם בשבת שאחרי אבל בהמשך ישיר: וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן, אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה... ומה עם שתי המחלקות האחרות? מסביר הרבי שזה מה שהניע את רש"י לבחור בפירוש שבחר. כי אם יש מצב שיהודי יזלזל במצוות חלילה, זה מתחיל בתחום של המשפטים, במצוות שלגמרי מובנות בשכל. למשל, מבינים שאסור לגנוב, אבל התורה מגדירה כגניבה גם שימוש בחפץ של אחר שלא מדעתו. פה עלול אדם לזלזל כי זה נראה לו עניין פעוט.
אידיאולוגיה של ויתור
וכשמזלזלים בעניינים פעוטים לכאורה, במצות הקלות שאדם דש בעקביו, בהדרגה מגיעים לזלזל בעוד מצווה ועוד מצווה בהתאם לנטיות הלב והבנת השכל. בעצם, יכול להיות שממשיכים לשמור על כל המצוות החמורות בעיניהם אבל הזלזול במצוות הקלות נהפך אצלם לאידיאולוגיה. זו רק פירצה קלה לכאורה, אבל חומה פרוצה כבר אינה שלמה. ממילא מפסידים חלילה את הייעודים המובטחים לנו בפרשת השבוע ובתורה בכלל. כך זה בממד האישי וכך גם בעניינים ציבוריים ולאומיים. מוותרים זמנית על משהו קל, זניח לכאורה, באמירה בלבד, כי בין כה וכה לא יצא מזה כלום. אבל פתאום מתברר שהוויתור הזמני נהיה קבוע ואפילו הפך לאידיאולוגיה.
החלשת כוח העמידה
לכאורה, עדיין עומדים בתוקף על עקרונות שהם כבדים בעיניהם, אבל כוח העמידה נחלש בהכרח גם כי החומה כבר אינה שלמה וגם כי הציפיות מבחוץ מכרסמות בו. אז אם היום אנחנו שומעים ורואים תופעות בלתי מוסברות בהתנהלות של המופקדים על הנהגת המדינה, כדאי לזכור איפה הכל התחיל, במצות הקלות שאדם דש בעקביו, שם זה התחיל. זה מה שקרה לנו מול הארגון שמטרתו המוצהרת היא השמדתנו היל"ת, התחילו בתיאומים הכרחיים כביכול והגיעו להכרה מלאה. בארגון ששואף להשמידנו. זה מה שקרה לראש הממשלה עם רעיון המדינה הפלשתינית. אמר משפט, אולי מתוך אילוץ זמני והתקבע בו. הוא ממשיך לחתור לשם גם כשברור שזה לא יקרה.
להודות לה'
והקפאת הבנייה ביהודה ושומרון - הנזק הכלכלי מהקפאה זו הרי אינו מוטל בספק, אבל כבר התרגלו והיום לא מנסים בכלל להפשיר משהו. להפך, חותרים לצמצם גם את מה שכבר קיים ר"ל. עמונה, עופרה ומי יודע מה עוד. הפרשה כוללת עניינים רבים וכולם חוסים תחת השם עֵקֶב. כולל האזהרה מפני רפיון בשליטה על הארץ (פרק יא): [ח] וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם--לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ. [ט] וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם--אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ. אפשר להאריך עוד כהנה וכהנה, אבל דומה כי די באמור לעיל כדי להבין עד כמה עלינו להודות לה' על שהוא מציל אותנו מעצמנו, בחסד חינם.
