נראה, שמנחם בן היה זקוק למיטה בחדר טיפולים של פסיכולוג כדי להתגבר על מצוקות מיניות. העורך
בני ציפר העמיד לרשותו של מנחם בן את עמודי המוסף הספרותי של
עיתון הארץ, שישמשו לו את התחליף למיטת הפסיכולוג. ואף הוסיף איור מגולמני מוגדל של מנחם בן.
עמוד שלם הקדיש המוסף "תרבות וספרות" לחשיפת הזיותיו המיניות של המבקר מנחם בן עם מתן דגש למצוקות. הפעם עלה המוסף על שרטון פונוגרפי זול, שהפגיש את קוראי המוסף כבר בקטע בפתיחה עם אותיות מודגשות ומובלטות המנסחות משפט שאלה ספרותית כבדת משקל - "האם השפיע האשך הטמיר על כושרי המיני?". כושרו המיני של מנחם בן הוא נושא המככב בעמוד הראשון של המוסף.
לשאלה "הרת גורל" זו משיב המבקר הספרותי מנחם בן - "כנראה שכן, היו לי לא מעט מקרי אימפוטנציה בחיי, ובוודאי שאף פעם לא הייתי גברא רבא מסוגו של אהרון שבתאי". להבל פונוגרפי רכילאי, חטטני ומציצני זה יביא בהמשך מנחם בן שיר של אהרון שבתאי. אך למנחם בן חשוב לו שהקורא ייחשף למצוקת מנחם בן, ש"שק האשכים שלי בהחלט אינו מיושר וסימטרי, כמו אצל כולם... ככה למדתי מן המראות בסרטים פונוגרפיים, שאני צופה בהם דווקא בשנים האחרונות".
הפרץ הפונוגרפי השתלט על מנחם בן וכבר בפתח המאמר באותיות מודגשות הוא משתף את הקורא - "שכבתי או הגעתי למצבי שכיבה עם הרבה נשים. אבל עם חלק גדול בכלל לא עמד לי, או שבאופן חלקי ומביש".
מנחם בן, שרואה בהשתתפותו במופע המתבהם ב"אח גדול", השג של כוכב תרבות, ירד בכתבה המתיימרת להיות ספרותית לדרגה פונוגרפית. הוא משתף אותנו בהזיותיו המיניות בהיותו ילד בגן, שנחשף לשער הערווה מתחתוניה של הגננת, כששכב בכוונה על הרצפה בגן כדי ש"יזכה לראות את מראה תחתוניה האסור... כמו הרבה עבירות מאוחרות בחיי". הוא גם ישתף את הקורא בסיפור הערווה מתחתוניה של אישה מבוגרת, ידידה של אמו.
עם פרץ תפיסות מדיניות ימניות של המבקר מנחם בן ועורך המוסף הספרותי, בני ציפר, ניתן להתווכח. לזכותם, טיעוניהם מובאים בשפה מכבדת ועניינית. אך עם מה ועל מי ניתן לדון, כשעורך מוסף ספרותי שותף לפרץ של התערטלות מינית של מנחם בן- "והיו עוד עניינים מיניים בחביון הגיל ההוא והגילים ההם ולפני הכל הייתה העובדה שנולדתי עם ביצה אחת ... ולמרבה הזוועה המשעשעת גם היטלר נולד עם אשך אחד".
למישהו במערכת המוסף הספרותי נפל הבורג - כאשר הוריד לדפוס את הגיגיו של מנחם בן - "האם השפיע האשך הטמיר על כושרי המיני? גם כאן אני לא בטוח, כנראה שכן. היו לי מקרי אימפוטנציה בחיי.."
לפני מספר שבועות הקדיש המוסף הספרותי של
עיתון הארץ עמוד שלם לשירתו של אברהם שלונסקי. בעמוד הזה כיכב מנחם בן, שעלה על שרטון רכילאי ומציצני מדרגה נמוכה ועלובה ביותר. מגדולתו של המשורר אברהם שלונסקי לא היה דבר. קיבלנו פתיחה ארוכה וצעקנית, שאין בינה ובין שירה וספרות, עריכה ותרגום מאומה,
ההתמקדות הייתה באשתו של שלונסקי, שהתאבדה בקפיצה מהחלון, באהבתו לאשה אחרת שהייתה נשואה לסופר אחר, והמשך מפורט של התאהבויות מאוחרות לעת זקנה לשתי נשים ואחריהן בקינוח של "התאהבות ממושכת בדורה טיטלבוים ובהמשך עוד התאהבות אחת בצילה שמיר". הקינוח היה עוד שלל סיפורים מציצנים, שמצאתי לנכון לא להביאם.
כותרות משנה צעקניות וארוכות, שהיו מתאימות בהחלט לעיתונות צהובה, מצאו להן מקום של כבוד במוסף ספרותי, המתיימר להיות מוסף רציני של עיתון רציני. חבל שהעורך בני ציפר, המופקד על המוסף הספרותי, נתן במה למה שהיה מתאים לצהובון עלוּב.
מצער, שאברהם שלונסקי משורר ועורך, מתרגם ומסאי - אחד מעמודי התווך של עולם הספרות - נמנה לשורה ארוכה של אנשי אומנות, שאבק השכחה פוקד אותם.
לגאול את אברהם שלונסקי באמצעות כותרת וכותרות משנה "כחולות" זו פגיעה בזכרו של אברהם שלונסקי בכבודה של הספרות, וחבל.
המבקר מנחם בן - שהסתער בשצף קצף על זמרים מזרחיים, שלדעתו, הביאו רדידות ללשון העברית - הוא זה שמביא את הרדידות על גבול הפונוגרפיה לביקורת הספרותית.
אני מכבד את העורך בני ציפר והמבקר מנחם בן, כשהם מעלים בתקשורת עמדות מדיניות, שאני חולק עליהם. אני מכבד את העורך, שמגלה תמיכה מדינית נלהבת במדיניות ראש הממשלה, וגם מבטא גילויי הערכה לאישיותו ולרעיית ראש הממשלה. אומנם אני חולק על תפישותיו והערכותיו, אך הוא מביא לשיח שלל נושאים שראוי לדון בהם וגם לחלוק עליהם, קשה להבין מה קרה לעיתון הארץ, שנתן במה לרדידות ולחטטנות מינית של מנחם בן בתחתוניה של הגננת השמנה ושק האשכים שלו, שאינו סמטרי.
משהו מוזר קורה למוסף "תרבות וספרות" של עיתון הארץ. הנכדים שלי אומרים - "התחלקו על השכל".
