כל מי שקצת מצוי בעולם הפנימי של התקשורת הממוסדת, יודע שלחם חוקו של העורך (ופעמים הבוס שלו) הוא להיות מוצף בבקשות, בדרישות, ובאיומים, ביחס לדברים האמורים להתפרסם בעיתון. בעיקר לא לפרסמם, או לדחות הפרסום, או לצנזר אותו וכדומה. התוצאות מותנות בהרבה דברים, וישנם על כך בתולדות התקשורת שלנו מאות סיפורים משעשעים. לא רק זאת, עיתונאים זוטרים נתקלים בדרישות לצנזורה, להפסיק תחקיר או כתבה, וכיוצא באלו, מעורכי המשנה. לא בגלל רמה ירודה או שפה גסה וקשה, אלא מכיוון שעורך המשנה יודע מראש שהדברים לא ימצאו חן בעיני העורך הראשי. אלו הם חיי היום יום. כמובן שהדברים אינם פשוטים, והם יותר מורכבים, כי אנו עוסקים בבני אדם עם יצרים וגאווה מקצועית. מה שברור הוא שעיתונאי לא יעשה תחקיר מעמיק ורציני על נותני לחמו.
על-רקע זה אני רוצה להביע את דעתי הצנועה במה שנקרא "תיק 2000". איני בקיא כלל וכלל בצד המשפטי, אך אני בקיא בדו-שיח שהתנהל במשך זמן רב בין ראש ממשלת ישראל לבין מו"ל
ידיעות אחרונות והעורך האחראי שלו. על-פי סיכומים המשטרה המליצה להעמיד את שניהם לדין באשמת שוחד. משפטית, כן שוחד, לא שוחד, איני יודע! האם מפגש בין אישיות פוליטית בכירה מאוד לבין עורך עיתון רב תפוצה לליבון בעיות, הוא משהו פסול? איני חושב. אבל מזעזע אותי מה שכל אחד מהם הציע לשני בשורת מפגשים. זה משהו ייחודי שאינו דומה כלל וכלל לתמונה הקצרה שתיארתי בהתחלת מאמרי. כי מה יש לנו כאן? נתחיל מראש הממשלה.
ישראל היום הוקם למענו, להיות שופר שלו. הוא לא השקיע בהקמתו והפעלתו ולו שקל אחד. הכל מהונו של אדלסון. העיתון הוא של אדלסון מהבחינה הכספית ושל כל העיתונאים העובדים בו מבחינת התוכן שבו. הם, בין אם ירצו או לא, נועדו לעשות לראש הממשלה חיים קלים בעיתון. בזה הם מפרנסים את המשפחות שלהם. והנה, בא ראש הממשלה ומוכן לקצץ בתפוצת העיתון, או לא להוציא את המגזין של יום ששי (שאני יודע שמאוד הפחיד את העיתונות הכתובה), בעבור זה שידיעות אחרונות קצת "יירד" ממנו. בעיני זה מעשה נבלה, המעיד שמדובר באדם הרגיל שישלמו עבור ארוחת הצהרים שלו.
ועכשיו לגבי נוני מוזס. הוא מוכן תמורת סכום כסף גדול (כתוצאה מעלית התפוצה של עיתונו וירידת זו של "ישראל היום ) לשנות את היחס של העיתון כלפי ראש הממשלה: משלילי ומכפיש לחיובי משהו. יבואו ויגידו: אין לו ברירה, הוא נאבק על חיי העיתון. אולי, אבל הוא מראה בזה שהעיתונאים העובדים אצלו הם כחומר ביד היוצר. הכתיבה שלהם היא למעשה תוצר האינטרסים הכלכליים שלו. אפסים קטנים.
האמת ששאלתי את עצמי בזמנו: לעזאזל, איך הוא חשב לבצע זאת, אם העסקה הייתה יוצאת לפועל? איך הוא יסביר זאת לבכירי העיתונאים שלו? איך הוא יוכל?
היום, אחרי שקראתי דברי פרשנות של בכיר בעיתון, ותיק במקצוע, שכל חפצו של מוזס לא היה אלא להגן על חייה של עיתונות עצמאית, ביקורתית וכאלו דברי קילוסין - הבנתי שהוא היה יכול. תמיד ימצאו "משתפי פעולה".
אז מי צריך להתפלא שאמינותה של התקשורת הממוסדת מצויה אצלנו בתחתית סולם האמינות של הציבור? מה הוא יחשוב עכשיו על סיפורי "וואלה" ושרה? ומה הפלא שאני, לפחות, איבדתי את אמוני בראש הממשלה?
