הפרשיה הראשונה בפרשת השבוע (במדבר יט) מדברת על חֻקַּת הַתּוֹרָה שזה דיני פרה אדומה. הפרשיה הבאה מספרת (פרק כ): [א] וַיָּבֹאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל כָּל-הָעֵדָה מִדְבַּר-צִן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, וַיֵּשֶׁב הָעָם, בְּקָדֵשׁ; וַתָּמָת שָׁם מִרְיָם, וַתִּקָּבֵר שָׁם. [ב] וְלֹא-הָיָה מַיִם, לָעֵדָה... חז"ל שואלים ומובא ברש"י: למה נסמכה מיתת מרים לפרשת פרה אדומה? והם עונים: לומר לך מה קרבנות מכפרין אף מיתת צדיקים מכפרת. ומה הקשר בין מות מרים להעדר הפתאומי של המים? מכאן שכל מ' שנה היה להם הבאר בזכות מרים. עד כאן לא נאמר בשום מקום בתורה שארבעים שנה היו לעם ישראל מים בזכות מרים. גם לא נרמז שמרים עצמה ידעה על כך. רק אחרי מותה מתגלה שלמרים מגיעה התודה על מציאות המים במדבר.
כעת אין מים והעם במצוקה: ...וַיִּקָּהֲלוּ, עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן. [ג] וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה; וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר, וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי ה'. [ד] וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת-קְהַל ה', אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה, לָמוּת שָׁם, אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. משה ואהרן מקבלים קשה את הפגנת המחאה הזאת ונסוגים אל פתח אוהל מועד, ושם: ...וַיִּפְּלוּ, עַל-פְּנֵיהֶם... אבל ה' מתגלה אליהם ונותן פתרון, הוא אומר למשה: [ח] קַח אֶת-הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת-הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם אֶל-הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם, וְנָתַן מֵימָיו; וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן-הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ אֶת-הָעֵדָה וְאֶת-בְּעִירָם. ככה פשוט. משה ואהרן מבצעים את ההוראה: [י] וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, אֶת-הַקָּהָל--אֶל-פְּנֵי הַסָּלַע... אבל כנראה עדיין לא נרגעו מההפגנה ולכן ההמשך הוא: ...וַיֹּאמֶר לָהֶם, שִׁמְעוּ-נָא הַמֹּרִים--הֲמִן-הַסֶּלַע הַזֶּה, נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?
ומשה אכן מוציא להם מים מהסלע, אבל לא בדיוק כפי שנצטווה: [יא] וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת-יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת-הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ--פַּעֲמָיִם; וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. ה' אמר לו לדבר והוא הכה. והתגובה לכך חמורה מאוד לכאורה: [יב] וַיֹּאמֶר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן, יַעַן לֹא-הֶאֱמַנְתֶּם בִּי, לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לָכֵן, לֹא תָבִיאוּ אֶת-הַקָּהָל הַזֶּה, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר-נָתַתִּי לָהֶם. עד כדי כך. לכאורה טעות קטנה כל כך, וכזה עונש? אפשר לתרץ שבערך מדרגתו של משה גם טעות קטנה נחשבת גדולה וזה בלי ספק נכון, אבל כאן יש משהו נוסף, הוא התייחס אל העם כאל הַמֹּרִים, מרדנים, ולזה לא הייתה הצדקה כי באמת היו זקוקים למים. לכן ה' אמר לו לדבר אל הסלע, בְּרַכּוּת, אבל הוא המשיך להתייחס אל העם בחומרה.
מנהיגות ואגו - סתירה פנימית
עד כאן ראינו שמרים לא ייחסה שום חשיבות לעצמה, לא ביקשה שיודו לה על המים שהיו להם בזכותה. שמשה איבד את הסיכוי להכנס לארץ המובטחת בגלל עניין פעוט לכאורה של התייחסות שלילית, נדירה וחד-פעמית, אל העם. מכאן אנחנו אמורים ללמוד מהי מנהיגות אמיתית בעם ישראל, התייחסות חיובית לכל פרט בעם ישראל בלי שהמנהיג יבקש דבר לעצמו, אפילו לא הכרת תודה. וזמן קצר אחר כך ה' אומר למשה שהגיע זמנו של אהרן להפרד: [כד] יֵאָסֵף אַהֲרֹן, אֶל-עַמָּיו, כִּי לֹא יָבֹא אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל--עַל אֲשֶׁר-מְרִיתֶם אֶת-פִּי, לְמֵי מְרִיבָה. ...וַיָּמָת אַהֲרֹן שָׁם, בְּרֹאשׁ הָהָר... כעת נותר משה לבדו כמנהיג של עם ישראל והנה התרגשה צרה חדשה.
אמנם המים שנסתלקו במות מרים חזרו בזכות משה ואהרן, אבל במות אהרן נתגלתה גם השפעתו הסמויה על עם ישראל כולו (פרק כא): [א] וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ-עֲרָד, יֹשֵׁב הַנֶּגֶב, כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל, דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים; וַיִּלָּחֶם, בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ, שֶׁבִי. מה הייתה השמועה ששמע הכנעני? (רש"י): שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד. עד אז חפפו העננים על עם ישראל וסיפקו מעטפת הגנה מלאה. כעת התברר שנוכחותם התמידית הייתה בזכות אהרן, וכשמת - נסתלקה המעטפת ועם ישראל נחשף בפני האויבים. בני ישראל מתפללים וה' עוזר והם מתגברים על התוקפים. אבל מיד אחר כך איבדו את הסבלנות: ...וַתִּקְצַר נֶפֶשׁ-הָעָם, בַּדָּרֶךְ. נו, ומה עושים במצב רוח כזה? [ה] וַיְדַבֵּר הָעָם, בֵּאלֹקִים וּבְמֹשֶׁה, לָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם, לָמוּת בַּמִּדְבָּר.
התגובה הייתה קשה ושורפת: [ו] וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם, אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים, וַיְנַשְּׁכוּ, אֶת-הָעָם; וַיָּמָת עַם-רָב, מִיִּשְׂרָאֵל. [ז] וַיָּבֹא הָעָם אֶל-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ חָטָאנוּ, כִּי-דִבַּרְנוּ בַה' וָבָךְ--הִתְפַּלֵּל אֶל-ה', וְיָסֵר מֵעָלֵינוּ אֶת-הַנָּחָשׁ; וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה, בְּעַד הָעָם. לא רק שלא שמר טינה, הוא אפילו לא התחשבן אתם. בכלל לא הרגיש שדיברו עליו רעות. מכאן ואילך כל אחד מוזמן להשוות את האמור לעיל להתנהלותה של המנהיגות בימינו, החל מהתייחסות לפרטים ה"קטנים" כגון פגיעה ביהודי בודד, או אף בכמה יהודים, על-ידי מחבלים, ועד לטיפוח האגו והתדמית האישית. כי הזנחת הפרטים הקטנים, שלא לומר זלזול בהם, אינה פותרת שום בעיה, היא רק דוחה את ההתמודדות לשלב שבו הבעיות יגדלו וההתמודדות תהיה הרבה יותר קשה.
